מסמך נדיר ממגדל השן

מאת אבשלום אליצור, מרצה מבריק, גדל שיער, פרסי או תימני שהולך תמיד עם סנדלים. איש מוכשר רב דעת שלא רצו לריב את ריבו פרופסורים מדושני עונג, עכוזים בקתדראותיהם ובכנסיהם.
לשיפוטכם.

שעות הקבלה של הפרופסור זוכמיר


במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין.
מדרש רבה, פרשת שופטים



חן מיוחד היה בעיניי לבר-אילן כשהגעתי אליה לראשונה. המבנים הישנים והדשא החרב שידרו עליבות והזנחה בהשוואה לקמפוסים המטופחים של אוניברסיטת תל-אביב ומכון וייצמן, אבל המקום היה ספוג אווירה שכונתית נוגעת-ללב: המספרה ליד המעונות, הסנדלרייה שבפתחה עמדה נערה על רגל אחת בציפייה לתיקון סנדל קרוע, הבחור שלחש לי "חזק וברוך" אחרי ההרצאה במחלקה לפיסיקה, הפתיחה "בס"ד" (בסייעתא דשמיא) על הפתק מהדיקן, הסטודנטים המבקשים טרמפים עם שלטים המציינים שמות התנחלויות – כל אלה הזכירו לי שהמוסד הזה מבקש להתייחד בין האוניברסיטאות בישראל בשילוב בין מדע ואמונה. כמי שגדל בבית דתי הסתגלתי בקלות למנהגי המקום. חבשתי כיפה, כנהוג בין המרצים מהדור הישן, נהניתי כשאדם לא-מוכר תבע ממני להצטרף ל"מִניין" בטרם שקיעת השמש, במיוחד למראה מבט הפלצות שנעץ בי ידיד שמאלן, וברבות הימים למדתי למלמל "בשורות טובות" בסוף כל שיחה עם המזכיר האקדמי.



"לך לבר-אילן," אמרו לי כשהתקרב הדוקטורט לסיומו. "הם עוברים שם התחדשות ואדם כמוך זה מה שהם צריכים." זה באמת נראה כך. קיבלתי חצי משרה בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות וחצי נוסף בתוכנית לפילוסופיה של המדע, שתיים מהתוכניות לתואר שני ושלישי ביחידה ללימודים בינתחומיים עליה הייתה גאוות האוניברסיטה. עד מהרה התקבצה סביבי חבורת סטודנטים שבאו במיוחד כדי לעשות את הדוקטורט אתי. היה בהם דוקטור למתמטיקה שבא לעשות דוקטורט שני, רב צעיר בישיבה ירושלמית שביקש לכתוב תזה על דארווין והרב קוק, אל"מ במילואים עם תואר שלישי שרצה לעשות פוסט-דוקטורט, פסיכולוגית בכירה שעברה אליי ממדעי-המוח וסטודנט מצטיין שערק מאוניברסיטת תל-אביב אחרי ששמע הרצאה שלי. "חוות הגאונים של אליצור" החלה לשגשג.



*



אל הראשון בחבורה, שחר דולב, התוודעתי אחרי הרצאה שנתתי בפני האגודה הישראלית לאסטרונומיה. מיד ראיתי שיש לי עסק עם אפלטוניסט חסר-תקנה שהסבר מדעי מוצלח גורם לו לזרוח מהנאה ממש כאילו ראה יפהפייה עולה מהים. כשתהיתי על קנקנו גיליתי שהוא לומד לבדו מדע ופילוסופיה במקביל למשרה וחצי בהיי-טק – שיטה בדוקה, כפי שהסברתי לו, לנזק מוחי חמור. באותם ימים היה הדוקטורט שלי תקוע בכמה טענות מרחיקות-לכת שלא ידעתי לתת להן ביטוי מתמטי. נתתי לשחר מאמר ששלחתי לכתב-עת חשוב ושנזרק מיד מכל המדרגות. כעבור כמה ימים חזר עם כמה תיקונים ומשוואות תמציתיות. ואללה, אמרתי, בדיוק מה שרציתי לומר! המאמר התפרסם בשם שנינו ומאמרים נוספים יצאו לדרך.



*



כשבישר לי המנחה שלי, יקיר אהרונוב, כי הדוקטורט אושר, לא שלטתי ברגשותיי וחיבקתי ונישקתי אותו, ואז שמעתי אותו ממלמל כי אחד ההישגים החשובים ב CV (קורות חיים) שלו הוא העובדה שהעניק לי רישיון נהיגה מדעי.



בר-אילן גמלה לי במחווה מרגשת. מהמעמד של מורה מן החוץ הוקפצתי בתוך שנתיים לדרגת מרצה בכיר. יופי, אני מסודר, אמרתי והפסקתי את המשא-ומתן שהיה לי אז עם האוניברסיטה העברית, שם ניסו ידידים לסדר לי משרה כפולה במחלקות לפיסיקה ופילוסופיה של המדע. זה היה הראשון בסדרת מעשי איוולת שנבעו מעודף ביטחון עצמי ועודף אמון.



*



חזרתי אל שחר: בוא לעשות אתי דוקטורט. אחרי הרבה הפצרות ואיומים הסכים. זה היה דוקטורט בזק, הראשון בתכנית לפילוסופיה של המדע בבר-אילן והמקרה היחיד בתולדות המדע, ככל הידוע לי, שדוקטורנט סייע קודם למנחה שלו לסיים את הדוקטורט שלו.



זכיתי לחנוך גם את תוכנית התארים המתקדמים של התכנית למדעי המוח ששלחה אליי את הדוקטורנטית הראשונה שלה (שלושה מתלמידיי זכו במלגות נשיא). העובדה שעסקתי גם בפסיכולוגיה סייעה לי גם להיקלט בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות, שם הייתי מלמד קורסים בפסיכואנליזה ויישומיה בחקר התרבות. הסטודנטים התלהבו מהגישה הביקורתית שהנהגתי. עשיתי צחוק מהפוסט-מודרניזם, שהוא ה"בון טון" ברוב המחלקות למדעי הרוח בבר-אילן, יצאתי נגד השתלטות הגנטיקה על הפסיכולוגיה, דיברתי בזכותם של הומוסקסואלים הרוצים לשנות את נטייתם המינית – מה שהפך אותי לאויב התקינות הפוליטית – וכתבתי את המאמר היחיד בעברית עד היום שניסה להתמודד עם הפטפטת של לקאן. "הסטודנטים אומרים שהשיעורים שלך הם משב-רוח מרענן," אמר לי פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית, ולא הבנתי את פשר המבט המאשים בעיניו.



*



ורק אל האדם החשוב ביותר בקמפוס לא התוודעתי, הלא הוא מוישה זוּכמִיר. לא שמעתם עליו? "זוּך מִיר" פירושו "חפש אותי" ביידיש, והוא כינוי לאדם שאינו רוצה שיידעו את שמו, מה שמכניס ממדים חדשים לשיח הבר-אילני. בחסות האוטוריטה הזוכמירית, "הרבה מדענים" כבר הפריכו את האבולוציה, "מחקרים רבים הוכיחו" שאפקט החממה אינו נכון, "התברר שיש גרעין של אמת" בעלילת-הדם שהייתה באיטליה במאה ה-12, ו"אומרים" שהרקטור נתפס במיטה עם אשה אחרת. נראה כי בבר-אילן הגיע זוכמיר זה לדרגת פרופסור מן המניין למרות ששמו אינו מופיע ברשימת הסגל של אף פקולטה. השפעתו בלטה בדיוני הוועדה שדנה בהעלאתי בדרגה (5 במאי 2000). המחלקה לפיסיקה בבר-אילן, העלובה מסוגה בארץ, שלחה לדיון את פרופ' ברקוביץ' שנשא נאום מלאכת מחשבת: "התיק אינו קונבנציונלי. אין לו תואר ראשון ולא שני כמו כן לגבי התואר השלישי המצב מאוד משונה באוניברסיטת תל-אביב. ניסיתי להשיג את הדיסרטציה שלו... אני מרגיש לא נוח לשפוט מישהו שאין לו דיסרטציה לא בספריות, לא בוועדה לתואר שלישי ולא בשום מקום מקובל." הוא לא העז לומר שאיני דוקטור, אבל הרמיזה המחשידה נשארה באוויר מבלי שאיש יעיז לשאול את הבלש הנודע מדוע לא פנה אל המועמד עצמו. על "ניסוי אליצור-ויידמן," שזכה לאלפי ציטוטים עד היום בספרות המקצועית, המשיך הפרופסור לזכמר: "הבעיה מי תרם למאמר הזה? לא מקובל, כאשר מדברים על מאמרים לשפוט מי תרם יותר ומי פחות, אך יש פה מצב יוצא דופן כי פרופ' ויידמן המשיך ועבד בשטח זה." טענה אחרת, מקורית להפליא, הייתה: הוא מתפזר על המון תחומים, הוא לא יכול להיות רציני. מי שהכריע את הכף היו מומחי-החוץ. בין המדענים מחו"ל אתם התייעצה הוועדה היה חתן פרס נובל איליה פריגוז'ין. הוא הודה שריבוי התחומים בו עוסקים פרסומיי מביך אותו, אבל יעץ במפורש שלא לזקוף זאת לחובתי. רוג'ר פֶּנרוֹז מאוקספורד המליץ במילים חמות ואליו הצטרף עמיתו סטוארט הַמֵרוֹף. מפרגנים במיוחד היו החוקרים הישראליים, בהם ביולוגית ידועה מאוניברסיטת תל-אביב שעל מאמריה חלקתי בפומבי פעמים אחדות, מה שלא הפריע לה לשבח את עבודותיי.



לבסוף הוענקה הדרגה. מרצה ידיד נזף בי על שהבאתי לוועדה את כל מאמריי. "בזבוז," אמר. "יכולת להסתיר חלק מהם ולהגיש אותם עם המועמדות לפרופסורה." אל תדאג, גיחכתי בעליונות על תמימותו. צ'יק-צ'ק יהיו לי כפליים מאמרים. עכשיו לעבודה. שעון הקביעות החל לתקתק, תקתוק ערב לאוזן – ומטעה מאוד.



*



את המהלומה הראשונה ספגתי מהמקום הכי פחות צפוי. כבר פגשתי לא מעט נוכלים ורמאים בימי חיי, אבל שום דבר לא הכין אותי לתככי ראש התוכנית לפילוסופיה של המדע בבר-אילן, נח עפרון. שלוש שנים ישבנו באותו משרד ובמהלכן העתיר עליי אינספור שבחים ודברי חנופה, מלווים בחיוכים כה מתרפסים עד שמעיי מתהפכים עתה כשאני נזכר בהם. "האדם הכי חכם שאני מכיר" הציג אותי בקולוקוויום, למבוכתי ולמבוכת הסטודנטים. הוא חזר וכינה אותי "brilliant" ו-"excellent," וכאילו לא די באלה הדגיש עד כמה הוא, נוח עפרון, "stupid" ו-"nobody". זמן קצר לפני שמלאו ארבע שנים לעבודתי בבר-אילן – המועד לפתיחת ההליכים לקביעות – החל בתכניתו להיפטר ממני. חרש-חרש, בעודו מרגיע אותי בחנחוניו, החל לשגר שקר אחר דיבה אל הממונה עלינו, פרופ' מריו מיקולינסר, שעשה מאמצים הרואיים להגן עליי. חודשים מספר לפני מועד הדיון בקביעות הזהיר אותי מיקולינסר על המתרחש. לא היה לי ספק שכל העניין הוא טעות. נח עפרון?! החבר הטוב שמחייך אליי תמיד מאוזן לאוזן ומדבר אתי אנגלית ברוקלינית כאילו אנחנו מאותו שוּל? מיהרתי אל נוח, והוא דחה אותי בלך-ושוב עוד חודשיים. כשסוף-סוף הואיל להקציב לי זמן לפגישה (כשאנחנו, כזכור, חולקים את אותו משרד), זכיתי לשיעור בתורת משה זוכמיר. הוא טען שאיני רוצה להדריך דוקטורנטים (מספר מודרכיי עלה על שלו), שהסטודנטים מתלוננים על איכות ההוראה שלי (קיבלתי מכתב מסגן הרקטור שציין לשבח את הישגיי בסקר רמת ההוראה), שאיני מתמצא בחומר (הוא היה תקוע מזה שנים רבות בדרגת מרצה זוטר), ושנסעתי לחו"ל בזמן הלימודים (קורות-החיים שלי כוללים את תאריכי כל הכינוסים בהם השתתפתי). באותה עת כבר הייתה רמת התוכנית כה עלובה עד שאפילו הממונים עלינו הבינו שעזיבתי תזיק לה. לחץ מצד מיקולינסר גרם לעפרון לשנות כיוון ולהבטיח לי, מתחנחן ומתרפס כמימים ימימה, כי מעתה נעבוד יחד "in harmony." הגדרת ה"הרמוניה" בק"ק זוכמיר שונה מזו המקובלת במילונים, ופירושה דממת אלחוט במהלך ההליכים לפיטורי עובד. כעבור כמה שבועות צלצל מיקולינסר: "מצטער, גיליתי את גבולות הכוח. עפרון דורש לפטר אותך. תישאר לך חצי משרה." כמה ימים אחר-כך, כשנקלענו יחד לפגישה, נתן לי חיבוק נסתר. "תגיש את הניירות שלך להעלאה בדרגה," הציע. "תוכל לפחות לקבל פרופסור-חבר בלי קביעות."



אם השלמתי עם אבדן הביטחון הכלכלי, הפגיעה בשמי הטוב הייתה קשה מנשוא. פניתי לראש-החוג השני, אבי שגיא, שהחזיק בחצי התקן הנותר. לא ביקשתי ממנו להתערב – המריבות המכוערות בינו לבין עפרון כבר היו לשם-דבר – אלא רק להגן עליי בפני הטענה שאני מרצה גרוע. "אבל הסטודנטים באמת מתלוננים עליך," ענה. "אין שום דבר חדש בשיעורים שלך." לרגע נעתקו המילים מפי. "אבל סקר רמת ההוראה..." "סקר רמת ההוראה לא אומר כלום!" צרח פילוסוף המוסר הנודע. "אולי הסטודנטית לא אכלה ארוחת בוקר באותו יום? אני משוחח עם הסטודנטים והם מתלוננים עליך. זה מה שקובע!"



שנה אחר-כך ראיתי פנים מוכרות בכיתה. מיכאל כהן, פרופסור להיסטוריה ששמע על תלאותיי, בא לשמוע אותי מרצה. אתה מרצה מעולה, הרגיע אותי אחרי השיעור, רק תקפיד לתת להם ביבליוגרפיה באנגלית אפילו אם הספרים תורגמו לעברית. פה בבר-אילן מאוד מחשיבים דברים כאלה.



הייתה זו עצה טובה, רק שלא היה בה ערך כשבכיתה ישב, רואה-ואינו-נראה, גם פרופ' זוכמיר.



*



נצמדתי למחצית המשרה הנותרת, בלי אפשרות ללמד מדע. באותה עת עברתי משבר גם בחיי האישיים אחרי פרידה מאישה שאהבתי, והחיפוש אחר אוניברסיטה אחרת היה למעלה מכוחותיי. כך נעשה מצבי יותר ויותר פתטי. הכלל היה פשוט: כל הצלחה – מאמר שפרסמתי, ספר שערכתי, הזמנה לכנס או הרצאה פומבית שגררה הדים בארץ או בעולם – הביאה אזהרה חדשה. מחלקות שונות בבר-אילן הזמינו אותי להרצות בקולוקוויומים ובסמינרים, מרצים הזמינו אותי להרצאות אורח בקורסים שלהם – ולשגיא "נודע" שאני לא מתמצא בחומר. סטודנטים מהפקולטות למדעי הטבע והחיים המשיכו להופיע בשיעוריי גם כשהובהר להם שלא יקבלו נקודות זכות – ולשגיא הגיעו "הדים" שאיני יודע ללמד. בר-אילן החלה להיות מיוצגת בפורומים בינלאומיים יוקרתיים אליהם הוזמנתי לצד חתני פרס נובל – ושגיא "שמע" שדיברתי לא יפה על לקאן. שיעוריי הועברו לימים שבהם לא היו קורסים אחרים, מה שגרר יוזמה של הסטודנטים עצמם להעבירם ליום מתאים יותר. נאסר עליי ללמד את אותו קורס יותר מפעם אחת, מה שגרם לי לפזול בחשש אל הסטודנטים הנאמנים ששבו ללמוד אצלי שנה אחר שנה: האם ירגישו שאני פה ושם חוזר על עצמי? דבר אחד אכן חזר על עצמו: הדיון הנלהב שהתמשך אל ההפסקה, כשבפתח עומד המרצה הבא ודוחק בנו לפנות את הכתה.



*



לבי ניבא לי רעות למראה המעטפה בתא-הדואר שלי בבר-אילן. אבי שגיא שולח לי מכתב. מה הפעם? המילים הראשונות הבהירו כי ימיי בבר-אילן ספורים: "לצערי עליי לשוב ולהעיר לך..." הטענה הראשונה הייתה שהצעות מחקר של שני סטודנטים שלי נדחו ע"י השופטים. הצצתי שוב במכתב השני שהיה בתא-הדואר. הסטודנט עליו מדובר זכה, במילים מפורשות, לשבחים חמים מפי שני קוראי הצעת המחקר. הבנת הנקרא, מסתבר, היא לא בדיוק הצד החזק של ראש התוכנית ללימודי פרשנות. המשכתי לקרוא: "הסטודנטים מתלוננים," לרגע היה נדמה לי שאני שומע את צרחותיו של ג'ורג' קוסטנזה מ"סיינפלד" – אותם דציבלים, אותה חזות, אותה רמת שיח – "על אי-הכרת החומר, רמת הוראה בינונית עד נמוכה ואי-עמידה בסטנדרטים של מורי התוכנית." הלך עליי: לא רק למוניטין שלי כמורה מתנכל צוררי החדש. בכוונתו להרוס ללא-תקנה גם את מעמדי כחוקר.



שורת קלסתרי פנים, חייכניים ושופעי אמון, עברה לנגד עיניי, תלמידיי מהשנה האחרונה, שהתווכחו אתי בהתלהבות, שהיו מלווים אותי במסדרון לשאול עוד שאלה, ושהתגלגלו מצחוק למשמע בדיחותיי. אותה שנה פרסם "מעריב" סקר על מרצי בר-אילן ודירג אותי במקום הראשון. שנה קודם לכן זכיתי בציון לשבח מסגן הרקטור, יוסף ישורון, על הצטיינותי בסקר רמת ההוראה. ישורון הוא עתה הרקטור. האם יאמר משהו להגנתי? לא היו לי אשליות. ממשה עד משה לא קם כמשה זוכמיר.



ועוד דבר היה, שכשנזכרתי בו נפל לבי. זו הפעם השנייה! אפילו אלה שתמכו בי במשבר הראשון ישאלו בוודאי בייאוש "איך הוא הסתבך שוב?" איש לא ידע זאת טוב משגיא. בשנתיים האחרונות, בהן התדרדרה רמת החוג לשפל המדרגה, די היה לו לנבוח עליי "אתה חושב שאני נח עפרון?!" כדי שאציית לכל דרישה שלו. הרי אני עצמי הייתי חושד באדם עם סיפור כמו שלי! העברתי מבטי על ה"שטייטל" המוזנח שהיה ביתי שבע שנים ונפרדתי ממנו בלבי.



*



כך התוודעתי אל סוד כוחו של הזוכמיריזם: תרבות הפחד וההסתרה. "לטובתך, שתוק!" זו העצה המבוהלת ששומע כל מרצה שמתנכלים אליו. "אל תוציא את זה החוצה! אתה רוצה שיהיה לך דימוי של טרבלמייקר?" ראיתי אנשים שנפגעו והושפלו במידה שההתנכלות אליי הייתה מסאז' שבדי לעומתה – והם נישקו את היד המתעללת בהם ועושים כך עד היום ובלבד שלא ייפגע מקור פרנסתם. וכך הולך זוכמיר ומעמיק את לפיתתו בפוליטיקה האקדמית, צובר עוד כוח להרע. כי איזה עוד סיפוק נותר לו לבד מלהתכבד בקלון חברו? הרי מה שהוא ממחזר בשמו האמתי – ההרצאות, המאמרים, ההופעות בתקשורת – מעידים כי מכבר שכח את הכיף שבלימוד ואת חדוות הגילוי; כי בעוד הוא מוציא את דיבת עמיתו ה"שנוי במחלוקת" המשגשג מול עיניו הרואות וכלות, הוא עצמו לעולם אינו שנוי במחלוקת, פשוט כי לא יכולה להיות מחלוקת על הזבל בו הוא גודש את השיח האקדמי. רק כזוכמיר באין-רואה, ברמיזא ובכורמיזא, לוחש ובוחש בוועדות חשאיות ובקומבינות נפתלות, יכול היצור העגום הזה לחוש בעל-ערך ולהשליט את הבינוניות הממארת המדרדרת, שנה אחר שנה, את רמת ההוראה והמחקר בישראל.



*



את העילה הרשמית לפיטוריי סיפקתי באיוולתי אני עצמי. תלמידי התוכנית ללימודי פרשנות פתחו פורום באינטרנט. פורום זה הכיר את אבי שגיא במיטבו: נפוח, טיפש ואלים, שאיים בסילוק מהאוניברסיטה על סטודנטים שתגובותיהם (בפורום שלהם!) לא מצאו חן בעיניו. הנימה הזאת פעפעה אל הדיונים עד שסטודנטית אחת הועלבה בצורה איומה בידי אחד מחבריה. כתבתי לפורום ומחיתי על הפגיעה. שגיא כתב בתגובה כי "שמח" על מכתבי ו"הודה" לי על תרומתי החשובה לדיון. לי, באותו זמן, כתב פשרנדתא כי התערבותי היא "הסתה נגדו." "שמור" ו"זכור" בזיכמור אחד.



הליכי הפיטורים החלו. בהיותי נטול קביעות סירבה האוניברסיטה לאפשר לי לעמוד לשיפוט ועדה מקצועית והחליטה לפטר אותי באופן מנהלי. באותם ימים כבר היה מיקולינסר, שנודע כמדען מצטיין, בדרך למוסד טוב יותר. את מקומו כראש היחידה ללימודים בין-תחומיים קיבל פרופ' אהרון ולר, מהחוקרים המבטיחים של בר-אילן. גם הוא, ברגישות ובאומץ, עשה כל שביכולתו להגן עליי. הרקטור ישורון ניסה גם הוא תחילה למנוע את הביזיון אבל נזיפה מצד שגיא גרמה לו להצטנף כעכבר בפינתו. ידעתי ששגיא הוא אחד האנשים השנואים ביותר על התלמידים והסגל בבר-אילן, אבל לא האמנתי שאפילו פרופסורים מן המניין יודו בפניי שהם חוששים מהתנכלויותיו. מול מפגן הפחדנות הזה ראיתי מחזה שריגש אותי עד לדמעות. מרצה שלא הכרתי, ששמע במקרה הרצאה שלי, התגייס למעני יחד עם עמיתו והשניים החלו לפעול למעני, יותר משפעלתי אני עצמי, תוך סיכון משרתם שלהם. עצומה אל ראשי האוניברסיטה התארגנה בידי חברי החדש וארבעה-עשר פרופסורים בכירים מבר-אילן חתמו עליה. אחד מהם, משה הלוי ספירו, ציטט את האמרה (אבות ד' 21) "הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם." לגבי הקנאה, הוסיף, מעולם לא הייתי בטוח את מי היא מוציאה מהעולם: את המקנא או את מעורר הקנאה.



כעבור כמה ימים הפיץ מאיר שיניצקי ממכון וייצמן עצומה נוספת בכל האוניברסיטאות בארץ. זו הייתה חוויה משפילה לעמוד במצב של בקשת עזרה מעמיתים, אבל הלב התרחב למראה רשימת ארבעים המשיבים שביקשו לצרף את חתימתם: אצולת המדע והפילוסופיה בישראל, דיקני פקולטות, חברי האקדמיה הישראלית למדעים, חתני פרס ישראל ופרס וולף, קראה לבר-אילן למנוע את פיטוריי.



העצומות האלה, ולצדן כמה מכתבים אישיים חריפים, נשלחו אל הפרופסורים (לפיזיקה...) משה קווה ויוסף ישורון, נשיא האוניברסיטה והרקטור שלה. הפונים חזרו ושאלו: "אם הוא כל כך גרוע, למה אינכם מעמידים אותו לשיפוט ועדה מקצועית?" בתגובה פתח צמד המוקיונים במופע גלגולים מסחרר: הראשון גלגל את הנושא מדי בוקר לפתחו של השני, וזה גלגל עיניו לשמים מבוקר עד ערב והסביר לכל פונה עד כמה נהג בי "לפנים משורת הדין" כשהעניק לי שנת שכר נוספת לפני פיטוריי הסופיים. במשך שנה זו קיבלתי משרת מחקר כ"מינוי מיוחד במשרד הרקטור," ותגובות על מאמריי מאותה תקופה נשלחות עד היום אל "א. אליצור, רקטור, אוניברסיטת בר-אילן." שאלתי את "שותפי למשרד" איך ייתכן שסטודנטים יאמרו שאני מרצה גרוע אם הוא עצמו חתום על הציון לשבח על הישגיי בסקר רמת ההוראה. "זה אולי אומר על הכריזמה שלך," זיכמר בקול זך. "אבל לא על איכותך כמרצה." באוזני אחרים פיזר רמזים מכוערים יותר: "יש אומרים שהוא שרלטן..."



*

וכך, "אין עשן בלי אש," ילחשו מעתה כל הזוכמירים. "אם פעמיים פיטרו אותו כנראה שהוא בעייתי. ובכלל, זה לא אותו אחד שעשה דוקטורט בלי תעודת בגרות? ההוא שהמציא ניסוי קוונטי של מדידה ללא-מדידה, שמתפזר על הרבה תחומים? שלא מסתפר ומופיע להרצאות שלו בסנדלים? כן, תמיד חשבתי שהוא מוזר." אחרים שיפגשו אותי יפטירו: "שמעתי שהיו בלגאנים בבר-אילן, באמת מצטער." מין ניסוח ישראלי חביב שכזה, "בלגאנים," שלא ברור מי עשה אותם. וכמובן, גם הרבה ידידי-אמת, מתוך דאגה כנה, ישובו וישאלו: "אבל באמת, אבשלום, איך אתה מסביר את מה שקרה?"



אז פעם ולתמיד, חברים, הנה מה שקרה, מתועד לכל פרטיו: מוסד רקוב הדגים בפניכם את הקלות הלא-תיאמן של רצח-אופי אקדמי בישראל, התנכל לחוקר שההצלחה האירה לו פנים, חסם את דרכו בפני ועדה מקצועית, ושיקר, בשם הסטודנטים ובלי ידיעתם, כדי להוציא את דיבת המורה שלהם, שזה במקרה אני, בנאדם נחמד בדרך-כלל שמאוד לא אוהב לריב אלא כשאין ברירה, והפעם, כפי שאתם רואים, לא הותירו לי ברירה אלא לקום ולנקות את שמי מהרפש ולנגבו, קבל-עם וקמפוס, בפרצופי הפרשנים-רפשנים האלה, חרפת האקדמיה הישראלית.



גילוי נאות: אינני אובייקטיבי. הפיטורים מבר-אילן היו הדבר הטוב ביותר בחיי המקצועיים. מבורג נשחק בסביבה מרעילה, שרמת הלימודים בה מתדרדרת מדחי אל דחי, ושטובי מלומדיה ברחו ממנה בשנים האחרונות, נעשיתי לחוקר עם מקורות מימון עצמאיים, פטור מחובות הוראה ומוקף בחבורת צעירים מבריקה המניבה רשימת פרסומים מרחיבת-לב. הסיפור הזה, לפיכך, הוא גם, ובעיקר, תודה לאוניברסיטה שלימדה אותי את מה שלמד מייקל פרדיי ממורו המפרי דייווי: "לא רק מה להיות אלא גם מה לא להיות."