צימאון - הרוחניות החדשה הדפס
הדתיות החילונית הסמויה מאת: רן להב 28/02/2005
קורס לסטודנטים לפילוסופיה על קשר בין אדם ואלוהים באוניברסיטת חיפה, הביא את הד"ר רן להב להכרה כי בישראל ישנו צמא עצום לרוחניות שאיננה קשורה עם מימסד דתי מכל סוג שהוא. רן להב מחפש אחר עיצוב מחודש לחוויה הדתית לסוגיה
לקראת תחילתה של שנת הלימודים באוניברסיטת חיפה נתבקשתי, כבשנים קודמות, להגדיר את נושא הקורס לתואר הראשון שעמדתי ללמד במחלקה לפילוסופיה. עלה בדעתי להיות נועז הפעם, לחרוג מן הנושאים האקדמיים הבטוחים ולעסוק בנושא הקרוב ללבי: אמונה באלוהים. אלוהים אינו נושא מבטיח באוניברסיטה חילונית והוא עשוי להרתיע רבים בעידן הספקני, השכלתני והפרגמטי שלנו. בכל זאת, החלטתי להסתכן וקיוויתי שיימצאו די תלמידים למלא את המיכסה המינימלית לקיומו של קורס. רשמתי בטופס את הכותרת: "אדם ואלוהים", והסברתי בקצרה שהקורס יעסוק בתפישות השונות בדבר היחס שבין האדם לאלוהיו.
כשהחלה ההרשמה, התקשרה אלי מזכירת החוג לפילוסופיה ושאלה אם אסכים להגדיל את מיכסת המשתתפים בקורס מעבר לשישים, בגלל ריבוי הסטודנטים הפונים. הסכמתי, כמובן, אבל התפלאתי: בשיעורי רשות בפילוסופיה לומדים בדרך-כלל בין עשרים לשלושים תלמידים. מי הם המתעניינים באלוהים?
שיערתי לתומי שאלו הם בוודאי יוצאי הודו, בוגרי האשראמים ומסיבות הסמים של גואה, ואולי גם חברים בכיתות של ה"עידן החדש". נאנחתי לעצמי והרהרתי, שאצטרך להקדיש את השיעורים הראשונים לדיון אקדמי אשר יעגן את הסטודנטים הללו בדרכי החשיבה הרציונלית, ויבהיר להם שאלוהים הוא יותר מחוויית "היי" רגעית.
עם תחילת הסמסטר עמדתי באולם רחב ידיים מול כשישים צעירים, שנראו סטודנטים רגילים. איש מהם לא לבש בגדי פשתן לבנים בנוסח הודו. לאחר שהסברתי את מסגרת הקורס וחובותיו, ביקשתי מהם לרשום על דף, בכמה שורות, מדוע באו לקורס ומהו הקשר האישי שלהם לנושא. כשקראתי את דבריהם, נדהמתי. רובם הגדול סיפרו שהם אינם מאמינים באלוהים ומעולם לא היתה להם כל שייכות לדת או לכת כלשהי. מדוע, אם כן, נרשמו לקורס? ההסבר הנפוץ היה: כדי להבין מה מניע בני-אדם להאמין באמונותיהם ולהתנהג בדרכיהם.
הנגיעה הדתית הראשונה
לאור הממצאים המפתיעים, שיניתי את התוכנית של השיעורים הראשונים והרחבתי את הדיון אל מעבר לגבולות הניתוח הרציונלי. התחלנו בחומר קריאה העוסק בחוויות דתיות (קראנו בספרו הקלאסי של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה"), שכן הנושא ממחיש באופן ישיר וחי את הנגיעה הדתית הראשונה בלבו של האדם. בתחילה הביעו רבים מן הסטודנטים התנגדות רבה לאלוהים. הם הרבו לנגח את הדת כהמצאה אנושית, ואת האלוהים כאשליה מנחמת. אף שתגובתי היתה תמיד שאיננו צריכים להכריע אם אלוהים קיים, אלא להכיר את מאפייניה של התופעה הדתית לפני שנוכל להחליט אם היא אמיתית, רבים הצהירו באופן כמעט כפייתי שהחוויות האלו הן אשליה עצמית.
רק לאחר כשלושה או ארבעה שיעורים התפוגגה ההתנגדות של הסטודנטים. היה נדמה לי שהם פשוט למדו לשים בסוגריים את שאלת קיומו או אי-קיומו של האלוהים, ולהתעלם ממנה לצורך הדיון. אולם ככל שחלף הזמן, שמתי לב לשינוי. חלק מהסטודנטים הביעו את התפעלותם מהתיאורים של החוויות הדתיות, אחרים צידדו בתפישה דתית זו או אחרת. כמה תלמידים אף סיפרו לי, בתרגילים שהגישו או בשיחות אישיות לאחר השיעור, על חוויות רוחניות שחוו.
לאחר שסיימנו לדון בחוויה הדתית, המשכנו לשלושה נושאים נוספים: הפליאה והיראה הדתית, הכמיהה הדתית והאמונה הדתית. חומר הלימוד בכל אחד מארבעת נושאי הקורס שילב סיפורים אישיים מן הספרות המקצועית ותיאוריות כלליות של ההוגים המרכזיים. הופתעתי מעומק השינוי ביחסם של הסטודנטים, ורק בהסתכלות לאחור אני מבין מהו הגורם העיקרי שפתח את לבם: הדיונים וחומר הקריאה עסקו באלוהים ללא המטען הרבני של מצוות, ואיסורים, או פלפול תלמודי. דיברנו על החוויה – לא של אלוהים שקרע את הים וציווה עלינו להניח תפילין, אלא של הממשות האלוהית הנוגעת בלבו של האדם. קראנו על הכמיהה – לא לאלוהים של כיפות וציציות וסידורי תפילה, אלא לנוכחות שבפנימיותינו המעניקה לנו משמעות וביטחון; ולאלוהים האישי הזה, הנוגע בנו ושלבנו פונה אליו, תלמידים רבים יכלו לחוש חיבור אמיתי.
כאשר ביקשתי בסוף הסמסטר לתאר בכתב מה למדו הסטודנטים על הדתיות במשך הקורס (באופן אנונימי או בחתימת שמם, כרצונם), קיבלתי תשובות "דתיות" רבות, והציטוטים כאן כולם באישורם של בעלי הדברים. אחד התלמידים, אורן, כתב: "הקורס שימש למעשה 'טריגר' למה שהיה, ויש לי בפנים. לאחר ההבנה של החוויות הדתיות, הצלחתי לראשונה לחבר את כל מה שעברתי, ולכן החיבור לקורס היה ממשי ואישי. מחד גיסא, הקשבתי לך ולשאר הסטודנטים והצלחתי לחבר את כל החלקים המפוזרים שהיו בתוכי. ומאידך, החיבור אלי היה אוטומטי והנפש שבתוכי התחילה לשאוב את המידע שזרם והשתולל בחדר, כאילו סוף-סוף היא מקבלת תשובות...". בשיחה לאחר מכן סיפר אורן, שבעקבות הקורס נוכח לדעת שמאז ומתמיד היה טבוע בו "משהו" רוחני והוא תמיד חיפש אחריו, אבל עד עכשיו לא כל-כך שם לב לכך. "החברה המערבית מעודדת ריצה אחר תארים והישגיות, והריצה הזו מסתירה מאיתנו שאנחנו בחיפוש אחרי ה'משהו' הזה. הדבר הרוחני הזה טבוע בהמון אנשים. אני אישית מכיר כמה אנשים כאלה, אם כי הם לא מראים את זה כלפי חוץ, כי הם מפחדים מן התגובות. אבל כל אחד מחזיק חלק מהאלוהים בתוכו".
הילה, שגדלה בקיבוץ חילוני, כתבה: "האלוהים הוא בתוכי. ככה יותר קל לי למצוא מקום להאמין בו". כשביקשתי ממנה להסביר, סיפרה שפעם חוותה חוויה דתית אבל פטרה אותה כסתם רגש. "אלוהים היה מכוסה בשכבות-שכבות של 'לאכול כשר' ו'לא לנסוע בשבת', שתמיד עוררו בי 'אנטי'. הקורס הוריד מאלוהים את השכבות האלו. תמיד חשבתי שאלוהים שייך לאנשים שמקיימים מצוות. עכשיו אני יודעת שהוא כאן בפנים, ושאני יכולה לקבל ממנו כוחות, שחרור, ביטחון".
תלמידה אחרת, גם היא שמה הילה, כתבה: "אחרי זמן רב של הזנחה, האמונה שוב קיבלה מקום מרכזי בתודעתי... האמונה הפרטית הייחודית של כל אדם היא תמיד שם איתו, בנפשו, וההבדל הוא ביחס שהיא מקבלת ובמקום שהאדם מחליט לפנות לה בחייו... בעקבות הקורס החזרתי את האמונה למקום מרכזי בחיי. היא כבר לא ילדה מוזנחת".
ניר כתב: "מצאתי שאני לגמרי מאמין בניצוץ האלוהי, שקיים בכל אחד מאיתנו, ניצוץ שתר ומחפש אחר הקשר הרוחני עם ה'אחֵר לגמרי'" (כלומר, עם הממשות האלוהית, במונחים של ההוגה רודולף אוטו, שקראנו מתוך כתביו בקורס), והוסיף בעל-פה: "קשה לי לקרוא לדבר הזה, שאין לו צורה ואין לו פנים, אלוהים. אני סולד מהדת הממוסדת, וקשה לנתק את הפן הרוחני מהמימסד הדתי".
רובם הגדול של דפי המשוב שקיבלתי, כמו גם השיחות שניהלתי עם הסטודנטים, היו ברוח זו. בעקבות הקורס, נאמר לי, הם הכירו בדבר-מה שקודם לכן לא ניתנו לו ההזדמנות, המילים או הלגיטימציה להתבטא. הקורס לא נטע בהם דתיות חדשה, אלא עזר להם לגלות את הדתיות – ה"אמונה", ה"ניצוץ האלוהי", "משהו רוחני" – שכבר היתה חבויה בלבם.
היו, כמובן, כאלה שלא גילו אמונה בלבם, אולם נראה שגם הם למדו שהדתיות אינה סתם שטות של רפי השכל. כך, אדי, שהיה מן המתנגדים החריפים בשיעורים הראשונים, כתב לי כשבועיים לאחר תום הלימודים: "תודה לך על הקורס המעניין, שגרם אפילו למטריאליסט קיצוני כמוני להרהר בדברים מחדש. רציונליזציה כנגד הדת היא קלה כמו לירות בברווז יושב. למרבה הפלא, הברווז ממשיך לחיות באושר ובשלום".
דתיות ללא דת
ניתן להניח שתלמידי הקורס אינם יחידים במינם בחברה הישראלית, והם מייצגים רבים אחרים. אם כן, הרי מדובר בעמדה פנימית נפוצה בקרב הציבור ה"חילוני". אין היא "דתית" במובן של דת ממוסדת, משום שהאדם תופש את עמדתו כמבטאת מפגש אישי ואינטימי בינו לבין "כוח עליון" או "ניצוץ אלוהי" או "אלוהים", "ממשות", "נוכחות", "אור" וכו', מפגש שאין לו ולא כלום עם כלליה ואמונותיה של קבוצה דתית זו או אחרת. עם זאת, זוהי עמדה "דתית" במובן זה שהיא מבטאת פנייה אל המוחלט, אל הקדושה, אל האלוהי, אל שורש הממשות.
דתיות ללא דת זו נבדלת לא רק מן היהדות המסורתית, אלא גם מן הרוחניות של ה"עידן החדש" ושל דתות המזרח, משום שאינה מכילה תיאוריות ("ידע") על הנפש, על החיים לאחר המוות וכו', אין לה פרקטיקות מדיטטיביות ופולחניות מוגדרות, אין בה מורי-דרך וקהילות, וגם לא מתכונים לשיפור חייו של הפרט. זוהי דתיות ללא טכניקות, ללא גופי ידע, ללא ספרי קודש, ללא גורו או רב, ללא כללי פולחן. זוהי דתיותו של הלב.
למרות נפוצותה, איננו מרבים לשמוע על הדתיות הזו, הן בגלל אופייה האינטימי והן מפני שבעולם ה"חילוני" שורר הלך-רוח של חשד כלפי הדת ואף סלידה ממנה, מחד, ומכל דבר הנראה כחורג מגבולות הרציונליות, מאידך. התוצאה היא שאין זה קל לספר אפילו לחבר טוב על חוויות דתיות או על אמונה דתית, מחשש לתגובה ביקורתית או מלגלגת. ובכל זאת, דתיות "חילונית" זו קיימת, ונראה לי שזוהי הסיבה הסמויה לכך שסטודנטים רבים כל-כך נהרו אל קורס בעל שם דתי כל-כך.
לוּ: מפגש פנימי
המפגש האישי עם הנוכחות האלוהית מתבטא במגוון אופנים: בדממה פנימית, בגלי ריגוש העולים מאי-שם, בפליאה אל מול הטבע, בביטחון ומנוחה ושחרור פנימיים, בשיח פנימי עם אותה נוכחות, בבכי לא מובן הנובע ממעמקי הנפש, בזרימה חסרת מאמץ, בתחושה שהכול יפה ובהיר ונכון, ואף קדוש. אולם בגלל אופיו הפנימי, קשה להגדיר מפגש זה במאפיינים אוניברסליים. יש לספר עליו, כפי שהוא מתבטא בחייו של אדם זה או אחר, וביכולתי לספר רק על עצמי.
בספרי "לוּ: יומן פנימי", כיניתי את הנוכחות הפנימית הזו בשם "לוּ" (שם ששאלתי, בגלל צלילו, מלשונו של שבט נידח). תיארתי בו מסע הכולל חוויות רוחניות, מאבקים פנימיים, מפגשים עם אנשי דת והתבודדויות ממושכות. תחילה שמרתי את כתב-היד לעצמי ושיתפתי בו רק חברים מעטים. אולם כשהבנתי ש"לוּ" עולה גם בלבבות רבים אחרים, החלטתי להוציאו לאור.
את נגיעותיו הראשונות של ה"לוּ" חשתי בעת טיול שערכתי לבדי באלסקה, כהפוגה מן העבודה המפרכת והמתסכלת באוניברסיטה בטקסס שבארצות-הברית, שלימדתי בה אז:
"דבר-מה מוסיף לגעת אצלי בלב, לא מן הצד שלי, זה שאני מכיר, אלא מצדו האחר, הנסתר, מן הדופן החיצונית. דבר-מה דוחק ומתאווה להיכנס. מין רגשה מתרפקת ובוכה, דוחפת לעלות ולפרוץ מלמטה, תחת קרשי הרצפה פנימה אל תוכי, מתוך מצולה בלתי ידועה, ומשם למעלה, אל החזה והגרון. ואולי אין זה רגש כלל, אין הוא בא מן הכיוון המוכר של הרגשות הרגילים. באפרוריות הריקה של הכבישים אני חש בו לעתים: ים של כאב מתוק ומטהר, חמים ורחב" (רן להב, "לוּ: יומן פנימי", אסטרולוג, הוד-השרון, 2004, עמ' 32).
הנוכחות, שחדרה אל תוכי במפתיע, תלשה אותי מן המירוץ האקדמי אחר פרסומים ודרגות. כמיהה חדשה נבטה בי, להתקרב אל הממשות שנגעה בי. נודע לי על מנזר שתקנים בקרבת עיר מגוריי, והרעיון של התבודדות שקטה בטבע משך את לבי. כתבתי לראש המנזר, סיפרתי לו על חוויותי והסברתי שאינני נוצרי. הוא הזמין אותי לשבוע, "לבחון מה אלוהים רוצה לעשות" בחיי.
מאז הרביתי להתבודד במקומות שונים, אולם חוויה אחת שחוויתי ביער באותו שבוע ראשון נותרה בתוכי במשך שנים, כעמוד האש שהתווה את דרכי:
"וכאן, בעלייה, ירד עלי לוּ עצום… ומרגע זה משתתקות המילים בבואן לתאר את האינסוף האלוהי שעטף אותי בחסדו. העולם נפער בתוכי לקראת ממשות אחרת. נוכחות עצומה באה ועטפה וגדשה את כולי, גדולה מכל אפשרות של דמיון אנושי, אחרת לחלוטין, בעוצמה ובחסד ובקדושה שאין להם שיעור, מטביעה ומאיינת את הכול. 'כי גבר עלינו חסדו'.
"מוצף בחסד חם של אהבה שאין לה גבולות וסמיכה כזרם של פלדה רכה, עמדתי, ישבתי, ריחפתי – הלוּ נשר עלי מכל עבר כמו פתיתים של שלג, שטף אל תוכי כמו גלים, פעל במעמקיי את פעולתו. הוא עלה בתוכי עמוק מן העמוקים שברגשותי, קרוב אלי יותר משאני עצמי עם עצמי, נוגע בי במעמקים שמעולם לא ידעתי, בשורש מהותי...
"...כך עמדתי מתמוסס ונעלם ומתרומם ומתעלה, אני בלבה של הממשות הקדושה והיא בעמקי המקום שממנו נובט קיומי, מתייפח באהבה עצומה, בוכה מן המתיקות האינסופית שלא יכולתי להכילה. מים גדולים וטובים זרמו אל תוכי עוד ועוד, ואני לא יכולתי ללגום את כולם" (עמ' 56).
מאז למדתי שרבים חווים את נוכחות ה"לוּ", בעוצמות שונות ובאיכויות ובאופנים שונים. אבל כפי שהעידו התלמידים, רבים גם אינם מניחים לעצמם להיפתח אליה. בעולם הרציונלי והמהיר שלנו, תאב ההישגים והתוצאות, קל יותר לפטור תחושת נוכחות ממין זה כסתם מצב-רוח טוב ולהמשיך בעיסוקים העצמיים הישנים, במקום להשתיק את ה"אני" העסוק בעיסוקיו, לפתוח מרחב פנימי לנוכחות החדשה ולטפחה. ואף על פי כן, היא מוסיפה להופיע בפנימיותנו ולעלות בלבבות.
דתיות העתיד?
כמה אנשים "דתיים" שקראו את ספרי מצאו בו עניין, משום שבעיניהם רוחניות של "לוּ" היא התחלה של תנועה בכיוון הנכון. אם תמשיך בדרכך, כך רמזו לי, תגיע ליהדות המסורתית, תתחיל להניח תפילין ולאכול מזון כשר ולקבל על עצמך את סמכותם של החוקים הרבניים.
נראה לי שאנשים אלו טועים בהבנתה של מהות התופעה. רוחניות של "לוּ" אינה נקודת התחלה גרידא. אין היא זרע גולמי למשהו שעוד יצמח ויעלה, אלא עמדה רוחנית בשלה ומלאה, ואף יותר מזה: רוחניות העתיד.
הדתות המסורתיות הרגילו אותנו לחשוב על הדתיות כאפשרית רק בתוך מסגרת מוגדרת וסמכותית של עיקרי אמונה וידע מקודש, חוקי התנהגות, פולחנים ותרגילים רוחניים, כתבי קודש ומימסד דתי. כך הדבר בכל דת מסורתית בעולם, וכיתות ה"עידן החדש" הולכות בנאמנות בעקבותיהן. מנקודת מבט זו נדמה שכל עוד לא הגדרנו כללי תפילה ופולחן או מדיטציה, הרי עדיין לא הגענו, אנחנו רק בדרך.
רוחניות אישית-חופשית היתה קיימת תמיד, אולם עד כה רק כתופעה שולית. אני מאמין שהיום אנו מוכנים לה יותר מאי-פעם. רוח חדשה מנשבת באווירה התרבותית והרעיונית של ימינו. שהרי האדם כאינדיבידואל, כפרט שזהותו וערכו טמונים בייחודיותו, הוא תגלית חדשה. כך, הרעיונות של חופש המצפון והביטוי האישי, זכויותיו של הפרט, שוויון ערך האדם באשר הוא אדם – אלו ודומיהם התחילו לנבוט במערב רק ב-300 השנים האחרונות, ובעשורים האחרונים בלבד הגיעו לפריחה. תפישת אדם חדשה זו קוראת לגישה רוחנית מהפכנית, שעל-פיה האדם פוגש את אלוהיו כפרט ייחודי, ללא תיווכן של סמכויות דתיות ונוסחאות המתאימות לכול. אלא שהיהדות המסורתית, כמו דתות מסורתיות אחרות, עדיין לא עיכלה את הבשורה החדשה והיא דבקה בתפישה המיושנת של דחיסת האינדיבידואל אל תוך מסגרות מוכנות מראש.
עדות לשינוי העצום שעברה התרבות המערבית היא הרוח הפוסט-מודרניסטית שצצה ועלתה בשלושים השנים האחרונות, עם סיסמאות הרחוב הפופולריות שלה, כגון "הכול יחסי" או "כל אחד והאמת הסובייקטיבית שלו". על אף פשטנותן ושטחיותן של הסיסמאות הנפוצות הללו, יש בהן ניצוץ של תובנה חשובה: אדם בן-זמננו אינו בוטח עוד בנוסחאות אוניברסליות, והוא נכון לחיות בעולם שאין בו מסגרות מוצקות. במובן זה אנו חיים היום בתקופה חדשה, שלא היתה כמותה בתולדות העולם. בלבנו אנחנו מוכנים כבר לרוחניות מסוג חדש לחלוטין, לרוחניות של גישוש ללא תשובות סופיות ושורות תחתונות, של כמיהה ללא כללי מעשה ועיקרי אמונה, של אחווה רוחנית בין שונים, במקום ציות ותמימות דעים.
בישראל, כך נראה לי, מוכנוּת זו היא רבה במיוחד. צמא רוחני גדול קיים בארץ, כפי שמעידים גלי הצעירים הנוסעים להודו, הפופולריות הגואה של כיתות ה"עידן החדש", תופעת החוזרים בתשובה, וכן הסטודנטים בכיתה שלימדתי. אלא שמבחינתם של רבים, צמא זה אינו בא על סיפוקו בישיבות החרדיות, בתחליפים המימיים של הרפורמים או הקונסרבטיבים, וגם לא בתיאוריות הפנטסטיות של כיתות ה"עידן החדש". ומדרכו של צמא כזה, שהוא מוצא לבסוף ערוצים לבטא את עצמו. נראה לי שהאתגר העומד היום בפני הצמאים הללו הוא לפתח שפות רוחניות חדשות אשר יפְתְחו אופקים רוחניים שיש בהם כדי להרוות את הנפש החופשית, בלי לחנוק אותה בדוקטרינות ונוסחאות. ובכל הנוגע לאלו שהיהדות קרובה ללבם, האתגר הוא לפתוח אופקים שיהיו אמנם חופשיים ואישיים, אבל שפתם יהודית.
אני משער, שככל שתתפשט בארץ הדתיות של ה"לוּ", ככל שתעלה הבשורה החדשה ותקבל לגיטימציה בקרב הציבור הרחב, כן תיאבק בה יותר היהדות הממוסדת ותוקיע אותה כעיוות. אולם נראה לי שהתנגדות זו נידונה לכשלון. יותר מדי לבבות בחברה הישראלית כמהים לרוחניות חופשית או ליהדות של חופש פנימי, ורבים מדי נקעה נפשם מן המונופולין הרבני על הדתיות. יהי רצון שבמהפכת הדתיוּת החופשית הזו נהיה אנחנו, הישראלים, חלוצים עולמיים, כפי שהיינו, לפני אלפי שנים, חלוצי המהפכה המונותיאיסטית.
ד"ר רן להב הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה
הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן
הדתיות החילונית הסמויה מאת: רן להב 28/02/2005
קורס לסטודנטים לפילוסופיה על קשר בין אדם ואלוהים באוניברסיטת חיפה, הביא את הד"ר רן להב להכרה כי בישראל ישנו צמא עצום לרוחניות שאיננה קשורה עם מימסד דתי מכל סוג שהוא. רן להב מחפש אחר עיצוב מחודש לחוויה הדתית לסוגיה
לקראת תחילתה של שנת הלימודים באוניברסיטת חיפה נתבקשתי, כבשנים קודמות, להגדיר את נושא הקורס לתואר הראשון שעמדתי ללמד במחלקה לפילוסופיה. עלה בדעתי להיות נועז הפעם, לחרוג מן הנושאים האקדמיים הבטוחים ולעסוק בנושא הקרוב ללבי: אמונה באלוהים. אלוהים אינו נושא מבטיח באוניברסיטה חילונית והוא עשוי להרתיע רבים בעידן הספקני, השכלתני והפרגמטי שלנו. בכל זאת, החלטתי להסתכן וקיוויתי שיימצאו די תלמידים למלא את המיכסה המינימלית לקיומו של קורס. רשמתי בטופס את הכותרת: "אדם ואלוהים", והסברתי בקצרה שהקורס יעסוק בתפישות השונות בדבר היחס שבין האדם לאלוהיו.
כשהחלה ההרשמה, התקשרה אלי מזכירת החוג לפילוסופיה ושאלה אם אסכים להגדיל את מיכסת המשתתפים בקורס מעבר לשישים, בגלל ריבוי הסטודנטים הפונים. הסכמתי, כמובן, אבל התפלאתי: בשיעורי רשות בפילוסופיה לומדים בדרך-כלל בין עשרים לשלושים תלמידים. מי הם המתעניינים באלוהים?
שיערתי לתומי שאלו הם בוודאי יוצאי הודו, בוגרי האשראמים ומסיבות הסמים של גואה, ואולי גם חברים בכיתות של ה"עידן החדש". נאנחתי לעצמי והרהרתי, שאצטרך להקדיש את השיעורים הראשונים לדיון אקדמי אשר יעגן את הסטודנטים הללו בדרכי החשיבה הרציונלית, ויבהיר להם שאלוהים הוא יותר מחוויית "היי" רגעית.
עם תחילת הסמסטר עמדתי באולם רחב ידיים מול כשישים צעירים, שנראו סטודנטים רגילים. איש מהם לא לבש בגדי פשתן לבנים בנוסח הודו. לאחר שהסברתי את מסגרת הקורס וחובותיו, ביקשתי מהם לרשום על דף, בכמה שורות, מדוע באו לקורס ומהו הקשר האישי שלהם לנושא. כשקראתי את דבריהם, נדהמתי. רובם הגדול סיפרו שהם אינם מאמינים באלוהים ומעולם לא היתה להם כל שייכות לדת או לכת כלשהי. מדוע, אם כן, נרשמו לקורס? ההסבר הנפוץ היה: כדי להבין מה מניע בני-אדם להאמין באמונותיהם ולהתנהג בדרכיהם.
הנגיעה הדתית הראשונה
לאור הממצאים המפתיעים, שיניתי את התוכנית של השיעורים הראשונים והרחבתי את הדיון אל מעבר לגבולות הניתוח הרציונלי. התחלנו בחומר קריאה העוסק בחוויות דתיות (קראנו בספרו הקלאסי של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה"), שכן הנושא ממחיש באופן ישיר וחי את הנגיעה הדתית הראשונה בלבו של האדם. בתחילה הביעו רבים מן הסטודנטים התנגדות רבה לאלוהים. הם הרבו לנגח את הדת כהמצאה אנושית, ואת האלוהים כאשליה מנחמת. אף שתגובתי היתה תמיד שאיננו צריכים להכריע אם אלוהים קיים, אלא להכיר את מאפייניה של התופעה הדתית לפני שנוכל להחליט אם היא אמיתית, רבים הצהירו באופן כמעט כפייתי שהחוויות האלו הן אשליה עצמית.
רק לאחר כשלושה או ארבעה שיעורים התפוגגה ההתנגדות של הסטודנטים. היה נדמה לי שהם פשוט למדו לשים בסוגריים את שאלת קיומו או אי-קיומו של האלוהים, ולהתעלם ממנה לצורך הדיון. אולם ככל שחלף הזמן, שמתי לב לשינוי. חלק מהסטודנטים הביעו את התפעלותם מהתיאורים של החוויות הדתיות, אחרים צידדו בתפישה דתית זו או אחרת. כמה תלמידים אף סיפרו לי, בתרגילים שהגישו או בשיחות אישיות לאחר השיעור, על חוויות רוחניות שחוו.
לאחר שסיימנו לדון בחוויה הדתית, המשכנו לשלושה נושאים נוספים: הפליאה והיראה הדתית, הכמיהה הדתית והאמונה הדתית. חומר הלימוד בכל אחד מארבעת נושאי הקורס שילב סיפורים אישיים מן הספרות המקצועית ותיאוריות כלליות של ההוגים המרכזיים. הופתעתי מעומק השינוי ביחסם של הסטודנטים, ורק בהסתכלות לאחור אני מבין מהו הגורם העיקרי שפתח את לבם: הדיונים וחומר הקריאה עסקו באלוהים ללא המטען הרבני של מצוות, ואיסורים, או פלפול תלמודי. דיברנו על החוויה – לא של אלוהים שקרע את הים וציווה עלינו להניח תפילין, אלא של הממשות האלוהית הנוגעת בלבו של האדם. קראנו על הכמיהה – לא לאלוהים של כיפות וציציות וסידורי תפילה, אלא לנוכחות שבפנימיותינו המעניקה לנו משמעות וביטחון; ולאלוהים האישי הזה, הנוגע בנו ושלבנו פונה אליו, תלמידים רבים יכלו לחוש חיבור אמיתי.
כאשר ביקשתי בסוף הסמסטר לתאר בכתב מה למדו הסטודנטים על הדתיות במשך הקורס (באופן אנונימי או בחתימת שמם, כרצונם), קיבלתי תשובות "דתיות" רבות, והציטוטים כאן כולם באישורם של בעלי הדברים. אחד התלמידים, אורן, כתב: "הקורס שימש למעשה 'טריגר' למה שהיה, ויש לי בפנים. לאחר ההבנה של החוויות הדתיות, הצלחתי לראשונה לחבר את כל מה שעברתי, ולכן החיבור לקורס היה ממשי ואישי. מחד גיסא, הקשבתי לך ולשאר הסטודנטים והצלחתי לחבר את כל החלקים המפוזרים שהיו בתוכי. ומאידך, החיבור אלי היה אוטומטי והנפש שבתוכי התחילה לשאוב את המידע שזרם והשתולל בחדר, כאילו סוף-סוף היא מקבלת תשובות...". בשיחה לאחר מכן סיפר אורן, שבעקבות הקורס נוכח לדעת שמאז ומתמיד היה טבוע בו "משהו" רוחני והוא תמיד חיפש אחריו, אבל עד עכשיו לא כל-כך שם לב לכך. "החברה המערבית מעודדת ריצה אחר תארים והישגיות, והריצה הזו מסתירה מאיתנו שאנחנו בחיפוש אחרי ה'משהו' הזה. הדבר הרוחני הזה טבוע בהמון אנשים. אני אישית מכיר כמה אנשים כאלה, אם כי הם לא מראים את זה כלפי חוץ, כי הם מפחדים מן התגובות. אבל כל אחד מחזיק חלק מהאלוהים בתוכו".
הילה, שגדלה בקיבוץ חילוני, כתבה: "האלוהים הוא בתוכי. ככה יותר קל לי למצוא מקום להאמין בו". כשביקשתי ממנה להסביר, סיפרה שפעם חוותה חוויה דתית אבל פטרה אותה כסתם רגש. "אלוהים היה מכוסה בשכבות-שכבות של 'לאכול כשר' ו'לא לנסוע בשבת', שתמיד עוררו בי 'אנטי'. הקורס הוריד מאלוהים את השכבות האלו. תמיד חשבתי שאלוהים שייך לאנשים שמקיימים מצוות. עכשיו אני יודעת שהוא כאן בפנים, ושאני יכולה לקבל ממנו כוחות, שחרור, ביטחון".
תלמידה אחרת, גם היא שמה הילה, כתבה: "אחרי זמן רב של הזנחה, האמונה שוב קיבלה מקום מרכזי בתודעתי... האמונה הפרטית הייחודית של כל אדם היא תמיד שם איתו, בנפשו, וההבדל הוא ביחס שהיא מקבלת ובמקום שהאדם מחליט לפנות לה בחייו... בעקבות הקורס החזרתי את האמונה למקום מרכזי בחיי. היא כבר לא ילדה מוזנחת".
ניר כתב: "מצאתי שאני לגמרי מאמין בניצוץ האלוהי, שקיים בכל אחד מאיתנו, ניצוץ שתר ומחפש אחר הקשר הרוחני עם ה'אחֵר לגמרי'" (כלומר, עם הממשות האלוהית, במונחים של ההוגה רודולף אוטו, שקראנו מתוך כתביו בקורס), והוסיף בעל-פה: "קשה לי לקרוא לדבר הזה, שאין לו צורה ואין לו פנים, אלוהים. אני סולד מהדת הממוסדת, וקשה לנתק את הפן הרוחני מהמימסד הדתי".
רובם הגדול של דפי המשוב שקיבלתי, כמו גם השיחות שניהלתי עם הסטודנטים, היו ברוח זו. בעקבות הקורס, נאמר לי, הם הכירו בדבר-מה שקודם לכן לא ניתנו לו ההזדמנות, המילים או הלגיטימציה להתבטא. הקורס לא נטע בהם דתיות חדשה, אלא עזר להם לגלות את הדתיות – ה"אמונה", ה"ניצוץ האלוהי", "משהו רוחני" – שכבר היתה חבויה בלבם.
היו, כמובן, כאלה שלא גילו אמונה בלבם, אולם נראה שגם הם למדו שהדתיות אינה סתם שטות של רפי השכל. כך, אדי, שהיה מן המתנגדים החריפים בשיעורים הראשונים, כתב לי כשבועיים לאחר תום הלימודים: "תודה לך על הקורס המעניין, שגרם אפילו למטריאליסט קיצוני כמוני להרהר בדברים מחדש. רציונליזציה כנגד הדת היא קלה כמו לירות בברווז יושב. למרבה הפלא, הברווז ממשיך לחיות באושר ובשלום".
דתיות ללא דת
ניתן להניח שתלמידי הקורס אינם יחידים במינם בחברה הישראלית, והם מייצגים רבים אחרים. אם כן, הרי מדובר בעמדה פנימית נפוצה בקרב הציבור ה"חילוני". אין היא "דתית" במובן של דת ממוסדת, משום שהאדם תופש את עמדתו כמבטאת מפגש אישי ואינטימי בינו לבין "כוח עליון" או "ניצוץ אלוהי" או "אלוהים", "ממשות", "נוכחות", "אור" וכו', מפגש שאין לו ולא כלום עם כלליה ואמונותיה של קבוצה דתית זו או אחרת. עם זאת, זוהי עמדה "דתית" במובן זה שהיא מבטאת פנייה אל המוחלט, אל הקדושה, אל האלוהי, אל שורש הממשות.
דתיות ללא דת זו נבדלת לא רק מן היהדות המסורתית, אלא גם מן הרוחניות של ה"עידן החדש" ושל דתות המזרח, משום שאינה מכילה תיאוריות ("ידע") על הנפש, על החיים לאחר המוות וכו', אין לה פרקטיקות מדיטטיביות ופולחניות מוגדרות, אין בה מורי-דרך וקהילות, וגם לא מתכונים לשיפור חייו של הפרט. זוהי דתיות ללא טכניקות, ללא גופי ידע, ללא ספרי קודש, ללא גורו או רב, ללא כללי פולחן. זוהי דתיותו של הלב.
למרות נפוצותה, איננו מרבים לשמוע על הדתיות הזו, הן בגלל אופייה האינטימי והן מפני שבעולם ה"חילוני" שורר הלך-רוח של חשד כלפי הדת ואף סלידה ממנה, מחד, ומכל דבר הנראה כחורג מגבולות הרציונליות, מאידך. התוצאה היא שאין זה קל לספר אפילו לחבר טוב על חוויות דתיות או על אמונה דתית, מחשש לתגובה ביקורתית או מלגלגת. ובכל זאת, דתיות "חילונית" זו קיימת, ונראה לי שזוהי הסיבה הסמויה לכך שסטודנטים רבים כל-כך נהרו אל קורס בעל שם דתי כל-כך.
לוּ: מפגש פנימי
המפגש האישי עם הנוכחות האלוהית מתבטא במגוון אופנים: בדממה פנימית, בגלי ריגוש העולים מאי-שם, בפליאה אל מול הטבע, בביטחון ומנוחה ושחרור פנימיים, בשיח פנימי עם אותה נוכחות, בבכי לא מובן הנובע ממעמקי הנפש, בזרימה חסרת מאמץ, בתחושה שהכול יפה ובהיר ונכון, ואף קדוש. אולם בגלל אופיו הפנימי, קשה להגדיר מפגש זה במאפיינים אוניברסליים. יש לספר עליו, כפי שהוא מתבטא בחייו של אדם זה או אחר, וביכולתי לספר רק על עצמי.
בספרי "לוּ: יומן פנימי", כיניתי את הנוכחות הפנימית הזו בשם "לוּ" (שם ששאלתי, בגלל צלילו, מלשונו של שבט נידח). תיארתי בו מסע הכולל חוויות רוחניות, מאבקים פנימיים, מפגשים עם אנשי דת והתבודדויות ממושכות. תחילה שמרתי את כתב-היד לעצמי ושיתפתי בו רק חברים מעטים. אולם כשהבנתי ש"לוּ" עולה גם בלבבות רבים אחרים, החלטתי להוציאו לאור.
את נגיעותיו הראשונות של ה"לוּ" חשתי בעת טיול שערכתי לבדי באלסקה, כהפוגה מן העבודה המפרכת והמתסכלת באוניברסיטה בטקסס שבארצות-הברית, שלימדתי בה אז:
"דבר-מה מוסיף לגעת אצלי בלב, לא מן הצד שלי, זה שאני מכיר, אלא מצדו האחר, הנסתר, מן הדופן החיצונית. דבר-מה דוחק ומתאווה להיכנס. מין רגשה מתרפקת ובוכה, דוחפת לעלות ולפרוץ מלמטה, תחת קרשי הרצפה פנימה אל תוכי, מתוך מצולה בלתי ידועה, ומשם למעלה, אל החזה והגרון. ואולי אין זה רגש כלל, אין הוא בא מן הכיוון המוכר של הרגשות הרגילים. באפרוריות הריקה של הכבישים אני חש בו לעתים: ים של כאב מתוק ומטהר, חמים ורחב" (רן להב, "לוּ: יומן פנימי", אסטרולוג, הוד-השרון, 2004, עמ' 32).
הנוכחות, שחדרה אל תוכי במפתיע, תלשה אותי מן המירוץ האקדמי אחר פרסומים ודרגות. כמיהה חדשה נבטה בי, להתקרב אל הממשות שנגעה בי. נודע לי על מנזר שתקנים בקרבת עיר מגוריי, והרעיון של התבודדות שקטה בטבע משך את לבי. כתבתי לראש המנזר, סיפרתי לו על חוויותי והסברתי שאינני נוצרי. הוא הזמין אותי לשבוע, "לבחון מה אלוהים רוצה לעשות" בחיי.
מאז הרביתי להתבודד במקומות שונים, אולם חוויה אחת שחוויתי ביער באותו שבוע ראשון נותרה בתוכי במשך שנים, כעמוד האש שהתווה את דרכי:
"וכאן, בעלייה, ירד עלי לוּ עצום… ומרגע זה משתתקות המילים בבואן לתאר את האינסוף האלוהי שעטף אותי בחסדו. העולם נפער בתוכי לקראת ממשות אחרת. נוכחות עצומה באה ועטפה וגדשה את כולי, גדולה מכל אפשרות של דמיון אנושי, אחרת לחלוטין, בעוצמה ובחסד ובקדושה שאין להם שיעור, מטביעה ומאיינת את הכול. 'כי גבר עלינו חסדו'.
"מוצף בחסד חם של אהבה שאין לה גבולות וסמיכה כזרם של פלדה רכה, עמדתי, ישבתי, ריחפתי – הלוּ נשר עלי מכל עבר כמו פתיתים של שלג, שטף אל תוכי כמו גלים, פעל במעמקיי את פעולתו. הוא עלה בתוכי עמוק מן העמוקים שברגשותי, קרוב אלי יותר משאני עצמי עם עצמי, נוגע בי במעמקים שמעולם לא ידעתי, בשורש מהותי...
"...כך עמדתי מתמוסס ונעלם ומתרומם ומתעלה, אני בלבה של הממשות הקדושה והיא בעמקי המקום שממנו נובט קיומי, מתייפח באהבה עצומה, בוכה מן המתיקות האינסופית שלא יכולתי להכילה. מים גדולים וטובים זרמו אל תוכי עוד ועוד, ואני לא יכולתי ללגום את כולם" (עמ' 56).
מאז למדתי שרבים חווים את נוכחות ה"לוּ", בעוצמות שונות ובאיכויות ובאופנים שונים. אבל כפי שהעידו התלמידים, רבים גם אינם מניחים לעצמם להיפתח אליה. בעולם הרציונלי והמהיר שלנו, תאב ההישגים והתוצאות, קל יותר לפטור תחושת נוכחות ממין זה כסתם מצב-רוח טוב ולהמשיך בעיסוקים העצמיים הישנים, במקום להשתיק את ה"אני" העסוק בעיסוקיו, לפתוח מרחב פנימי לנוכחות החדשה ולטפחה. ואף על פי כן, היא מוסיפה להופיע בפנימיותנו ולעלות בלבבות.
דתיות העתיד?
כמה אנשים "דתיים" שקראו את ספרי מצאו בו עניין, משום שבעיניהם רוחניות של "לוּ" היא התחלה של תנועה בכיוון הנכון. אם תמשיך בדרכך, כך רמזו לי, תגיע ליהדות המסורתית, תתחיל להניח תפילין ולאכול מזון כשר ולקבל על עצמך את סמכותם של החוקים הרבניים.
נראה לי שאנשים אלו טועים בהבנתה של מהות התופעה. רוחניות של "לוּ" אינה נקודת התחלה גרידא. אין היא זרע גולמי למשהו שעוד יצמח ויעלה, אלא עמדה רוחנית בשלה ומלאה, ואף יותר מזה: רוחניות העתיד.
הדתות המסורתיות הרגילו אותנו לחשוב על הדתיות כאפשרית רק בתוך מסגרת מוגדרת וסמכותית של עיקרי אמונה וידע מקודש, חוקי התנהגות, פולחנים ותרגילים רוחניים, כתבי קודש ומימסד דתי. כך הדבר בכל דת מסורתית בעולם, וכיתות ה"עידן החדש" הולכות בנאמנות בעקבותיהן. מנקודת מבט זו נדמה שכל עוד לא הגדרנו כללי תפילה ופולחן או מדיטציה, הרי עדיין לא הגענו, אנחנו רק בדרך.
רוחניות אישית-חופשית היתה קיימת תמיד, אולם עד כה רק כתופעה שולית. אני מאמין שהיום אנו מוכנים לה יותר מאי-פעם. רוח חדשה מנשבת באווירה התרבותית והרעיונית של ימינו. שהרי האדם כאינדיבידואל, כפרט שזהותו וערכו טמונים בייחודיותו, הוא תגלית חדשה. כך, הרעיונות של חופש המצפון והביטוי האישי, זכויותיו של הפרט, שוויון ערך האדם באשר הוא אדם – אלו ודומיהם התחילו לנבוט במערב רק ב-300 השנים האחרונות, ובעשורים האחרונים בלבד הגיעו לפריחה. תפישת אדם חדשה זו קוראת לגישה רוחנית מהפכנית, שעל-פיה האדם פוגש את אלוהיו כפרט ייחודי, ללא תיווכן של סמכויות דתיות ונוסחאות המתאימות לכול. אלא שהיהדות המסורתית, כמו דתות מסורתיות אחרות, עדיין לא עיכלה את הבשורה החדשה והיא דבקה בתפישה המיושנת של דחיסת האינדיבידואל אל תוך מסגרות מוכנות מראש.
עדות לשינוי העצום שעברה התרבות המערבית היא הרוח הפוסט-מודרניסטית שצצה ועלתה בשלושים השנים האחרונות, עם סיסמאות הרחוב הפופולריות שלה, כגון "הכול יחסי" או "כל אחד והאמת הסובייקטיבית שלו". על אף פשטנותן ושטחיותן של הסיסמאות הנפוצות הללו, יש בהן ניצוץ של תובנה חשובה: אדם בן-זמננו אינו בוטח עוד בנוסחאות אוניברסליות, והוא נכון לחיות בעולם שאין בו מסגרות מוצקות. במובן זה אנו חיים היום בתקופה חדשה, שלא היתה כמותה בתולדות העולם. בלבנו אנחנו מוכנים כבר לרוחניות מסוג חדש לחלוטין, לרוחניות של גישוש ללא תשובות סופיות ושורות תחתונות, של כמיהה ללא כללי מעשה ועיקרי אמונה, של אחווה רוחנית בין שונים, במקום ציות ותמימות דעים.
בישראל, כך נראה לי, מוכנוּת זו היא רבה במיוחד. צמא רוחני גדול קיים בארץ, כפי שמעידים גלי הצעירים הנוסעים להודו, הפופולריות הגואה של כיתות ה"עידן החדש", תופעת החוזרים בתשובה, וכן הסטודנטים בכיתה שלימדתי. אלא שמבחינתם של רבים, צמא זה אינו בא על סיפוקו בישיבות החרדיות, בתחליפים המימיים של הרפורמים או הקונסרבטיבים, וגם לא בתיאוריות הפנטסטיות של כיתות ה"עידן החדש". ומדרכו של צמא כזה, שהוא מוצא לבסוף ערוצים לבטא את עצמו. נראה לי שהאתגר העומד היום בפני הצמאים הללו הוא לפתח שפות רוחניות חדשות אשר יפְתְחו אופקים רוחניים שיש בהם כדי להרוות את הנפש החופשית, בלי לחנוק אותה בדוקטרינות ונוסחאות. ובכל הנוגע לאלו שהיהדות קרובה ללבם, האתגר הוא לפתוח אופקים שיהיו אמנם חופשיים ואישיים, אבל שפתם יהודית.
אני משער, שככל שתתפשט בארץ הדתיות של ה"לוּ", ככל שתעלה הבשורה החדשה ותקבל לגיטימציה בקרב הציבור הרחב, כן תיאבק בה יותר היהדות הממוסדת ותוקיע אותה כעיוות. אולם נראה לי שהתנגדות זו נידונה לכשלון. יותר מדי לבבות בחברה הישראלית כמהים לרוחניות חופשית או ליהדות של חופש פנימי, ורבים מדי נקעה נפשם מן המונופולין הרבני על הדתיות. יהי רצון שבמהפכת הדתיוּת החופשית הזו נהיה אנחנו, הישראלים, חלוצים עולמיים, כפי שהיינו, לפני אלפי שנים, חלוצי המהפכה המונותיאיסטית.
ד"ר רן להב הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה
הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן
