הסודות של חסידות גור נחשפים

הסודות של חסידות גור נחשפים 29.01.2012 | 11:04 תמר רותם תקנות מחמירות האוסרות על גברים לדבר עם כל אשה - כולל זו שנישאו לה; חתנים שמגלים רק לפני חופתם את סוד הכלולות; והשיטות להסחת הדעת מכל מראה שעלול ליצור גירוי למאמר המלא » ערוץ המדע בר אילן YNET

מתוך הבלוג של דפנה לוי . המושיע האקדמי

המדור לאיבוד קרובים הבלוג של דפנה לוי הנוירוזות שלנו את הפרק הזה של הסימפסונים ראיתי תוך כדי התכווצות נבוכה על הספה. הומר, מארג' והילדים מצטרפים לקבוצה של נוצרים מאמינים במסעם לארץ הקודש. הם פוגשים פה חיילים משופמים שכופתים אותם ומאיימים בנשק אוטומטי כדי לחלץ מהם הודאה שהלטקעס טובים יותר מפנקייקס, הם פוגשים מדריך תיירים לבוש ברישול, צעקני, חמדן ואגרסיבי שבעיקר מעליב אותם, צועק עליהם, משוכנע שהוא יודע הכול ומורה להם לסתום את הפה, מקלל ומגרש מישהו שמנסה להקשיב להסברים שלו בחינם, כי הוא לא מוכן לצאת פרייר. אפילו הילדה הקטנה שמחזרת אחרי בארט עושה את זה באמצעות קרב מגע במסגרתו היא בועטת לו שוב ושוב באשכים. כל ניסיון להתמודד עם האגרסיביות הנוראה שמגלים הישראלים מסתיים, כצפוי, בהצטדקויות בנוסח "אנחנו כאלה כי עברנו את גירוש ספרד ועברנו את השואה ונראה אתכם שורדים רבע מזה". את פרופסור גד יאיר, מרצה בחוג לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים (ועד לאחרונה ראש החוג), הדימויים האלה לא הפתיעו. להפך. יאיר, שהמליץ לי לצפות בפרק, משוכנע שהסימפסונים הציבו מולנו מראה וההשתקפות שלנו בה ריאליסטית. בספרו "צופן הישראליות – עשרת הדיברות של שנות האלפיים" ("כתר") הוא מצייר את דמות הישראלי העכשווי, זו שכל אחד מאתנו יכול לזהות בתוכו אבל מעדיף להצביע עליה אצל אחרים ולקרוא לה, בעדינות, "הישראלי המכוער". למען הדיוק כדאי לומר שלא כל התכונות הישראליות שפרופ' יאיר מונה בספרו מכוערות לחלוטין. הרשימה כוללת חרדה קיומית עמוקה, חוצפה ועמידה על שלנו, תחושה של זכות ובעלות, נטייה לנהל משא ומתן מתמשך עם המדינה (שקיומה, ועוד יותר מזה, שהותנו בה, ארעיות), אימה עמוקה מלצאת פראיירים, דחף כפייתי להשמיע דעה וגם לכפות אותה על אחרים, חפיפניקיות ואלתור, זלזול עמוק בכל סוג של היררכיה, גם אם זה מבוססת על מומחיות, ידע וניסיון, חטטנות ותחושה של קולקטיביזם, וטיפוח סוג של קרבה נטולת אינטימיות. מה לא מכוער פה? בעיקר הערבות ההדדית, האכפתיות, הנכונות לעזור גם לזרים וההזדהות העמוקה שלנו זה עם זה. משהו שבגללו אנחנו מרגישים בבית ומתקשים להשתלב במקומות רחוקים שלפעמים אנחנו בורחים אליהם מאימת כל שאר התכונות המשותפות לנו. יאיר הוא חוקר יוצא דופן באקדמיה. הוא מחפש את הצופן התרבותי שמפעיל עמים שונים – חיפוש שאקדמאים רבים אחרים נבהלים ממנו בגלל אי תקינות פוליטית. בעיניו האדם הוא לא יצור אוניברסילי אלא תבנית נוף מולדתו, והתנהגותו ואפילו מחשבתו, נגזרות מאינספור מרכיבים בסביבה שבה הוא מתפתח. הוא אינו חושש לדבר על מאפיינים של עם, על האופן שבו תרבות מעצבת את הפרטים שבתוכה, להסתכל על העולם כמחולק לשבטים שלכל אחד מהם יש אידיאולוגיות וסמלים והיסטוריה שמכתיבה את ההווה שלו ואת התיאוריות שהוגיו ויוצריו יפענחו באמצעותן את העולם. אצלנו, הישראלים, הוא מצביע על הגורם הראשי שבצלו נבראה דמותנו: אנחנו פוסט טראומטיים, אנחנו חיים בחרדה קיומית עמוקה, זוכרים ומזכירים אינספור אירועים שבהם ניסו להשמיד אותנו ומסתכלים על העולם דרך האפשרות והפחד מפני השמדה. אנחנו מקפידים להנחיל את החרדה הזו הלאה, לדורות הבאים, ואנחנו אולי היחידים בעולם המערבי שמסוגלים לשלב בשיח היומיומי שלנו – על כוס קפה - משפטים כמו "מי יודע אם המקום הזה בכלל ישרוד בעוד עשרים שנה". מהספר שלך עולה שאנחנו בעצם סוג של משפחה - שבתוכה אנחנו סולחים לעצמנו על כל הפרטאצ'יות והחפיפניקיות והסחבקיות - אבל משפחה חולת נפש, שעושה כמיטב יכולתה לשמר את הטראומה שגרמה לה לחלות "וגם להעצים אותה, את הטראומה. היום הייתי ב"יד ושם" ושם את רואה את התעשייה. צה"ל שולח גדודים לתוך גיא ההריגה. המדינה שלנו עובדת בשימור הטראומה, כי זו התשובה הציונית, בגלל זה אנחנו פה, זה שניסו להשמיד אותנו זה הצידוק האולטימטיבי לקיומנו". אחרי למעלה משישים שנות מדינה אנחנו עדיין צריכים צידוק? "מה שישים שנה? יש לנו את אחמדינג'אד, זה אומר שבשבוע הבא יכול להיות עוד אושוויץ. זה לא מספיק שנולדנו פה ואין לנו בית אחר, אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו למה אנחנו כאן, מה יהיה בעוד 25 שנה, האם בטוח שנהיה פה. הלגיטימיות של הישיבה שלנו פה עדיין מוטלת בספק ברמה הבינלאומית, ואנחנו כל הזמן מתמודדים אתה. היטלר והרצל היו שניהם תושבי וינה ושניהם הציעו פתרון סופי לשאלת היהודים – אחד כזה ואחד כזה, ואנחנו עדיין מקבלים כל הזמן את השכנוע שהפתרון הסופי הנכון הוא הפתרון ההרצליאני, כי האלטרנטיבה כל הזמן מהדהדת". אתה מדבר על האופן שבו המדינה מעצימה ומטמיעה את טראומת השואה בכל מי שחי פה, כולל עולים חדשים ובנים למשפחות שמעולם לא חוו את השואה. אין כאן ציניות של בעלי שררה, של ממשלות שמעוניינות לנהל פה עם מבוהל שימשיך לחפש לעצמו מנהיג חזק? "זה הרבה יותר עמוק מזה. ביבי ואביגדור ליברמן לא כותבים את תכניות הלימוד לגננות. זה מוטמע בסדר החגים שלנו, בחגים הדתיים ובחגים החילוניים – יום הזיכרון, יום השואה – חוויית הכמעט השמדה היא החוויה המרכזית שלנו. מנגד אנחנו בונים לעצמנו כל הזמן מפות אלטרנטיביות: קנדה, אוסטרליה, אנחנו שמחים שישראלים יושבים בברלין, שיש יהודים בארצות הברית שלא עולים ארצה. אנחנו צריכים אופציות. מי שיכול לעשות דרכון זר עושה את זה למרות שמעטים מממשים את זה". אתה מדבר על "הישראלים", למרות שנדמה שקשה מאוד להגדיר יצור כזה. אנחנו אוסף של אנשים שהגיע ממקומות שונים בזמנים שונים, עם שפות שונות ומסורות שונות… "סיפור ההשמדה הוא שמחבר את כל היהודים. בכל התפוצות קוראים את אותם טקסטים כבר אלפיים שנה. אנחנו שונים מאוד ממדינות הגירה אחרות . אנחנו משננים "וקם עליך להרגך", והאמריקאים לעומתנו מדי בוקר נשבעים לחוקה האמריקאית, שמבטאת את הטראומה שלהם, את התנגדות לכיבוש הבריטי, למלך. הם מסורים לרעיון של "I did it my way", להתנגדות להתערבות של הממשל בחופש של האינדיבידואל. הנראטיב הציוני מחבר את כולנו ברגע שאנחנו יורדים מהמטוס. גם עולים חדשים שיש להם קשר רופף ביותר לקיום מצוות, מתחברים לזה מיד. הילדים שלהם עוברים את מערכת החינוך, שלושה סיורים ב"יד ושם" ובאתרי מורשת וכבר הם חרדים כדבעי ויודעים למה זה המקום, זה הפתרון שלנו." אתה גוזר מהטראומה הזו שלנו את כל קווי האופי הישראלים האחרים: האגרסיביות, הצורך להביע דעה על כל דבר, לזלזל בחוקים ובסמכות, העובדה שאנחנו נדחפים לחיים של אחרים. איך קרה שהם לא מאפיינים גם את היהודים בתפוצות? "ליהודים בתפוצות יש את השואה, אבל אין להם את הר הרצל, אין להם את התשובה הציונית, את המקום הזה שייצר לא מעט אסונות משל עצמו וחיזק וממשיך לחזק בנו כל הזמן את חרדת ההשמדה". מצד שני, גם כשאנחנו עוזבים את המדינה אנחנו לא מפסיקים להיות ישראלים, לקרוא עיתון בעברית, לשמוע חדשות מהארץ "אנחנו מאוד אנשי מדינה. תסתכלי על אנשי המחאה החברתית. הם כבר מאוד עצבניים על נתניהו, אבל הם לא מורידים את הכפפות. הם נורא נאמנים, הם לא ישברו את הכלים כי כמו כולנו הם חיילים, הם מזדהים עם המדינה, הם מגויסים. " אנחנו אולי מגויסים, אבל לכל אחד מאתנו יש דעה… "בניגוד לאירופאים, אנחנו לא גדלנו תחת עול הכנסייה והמלוכה, שתי משקולות ענק. לנו אין דבר מעל למצפון שלנו, אפילו לא אלוהים, ולכן אנחנו מייחסים לדעה שלנו אותה חשיבות שיש לדעתו של מי שלמד ועבר הרבה מבחנים כדי להגיע למעמד שאליו הגיע. מצד אחד יש כאן הפגנת בורות נוראית וזלזול בצורך ללמוד ולהבין על מה אתה מדבר, מצד שני יש כאן חשיבה יצירתית, מחוץ קופס. זה הדבש והעוקץ שמאפיינים אותנו בהרבה תחומים". זה ישתנה אי פעם? "אני לא חושב. היה פה ניסיון של הקבוצה הכנענית ליצור ילידיות ישראלית. זה לא עבד. אין פה תופעות ילידיות. אנחנו לא לוקחים את המקום הזה כמובן מאליו, כל הזמן מרחפות לנו אפשרויות אחרות בראש, חשוב לנו שלא יגיעו טילים לנתב"ג כדי שנוכל לצאת מפה. מצד שני, הפחד הוא גורם מגבש ושעותינו היפות הן השעות שבהן קיומנו פה מאוים. את זוכרת איזו סולידריות הייתה פה כשסדאם חוסיין הפגיז אותנו? איך התגייסנו כולנו למען גלעד שליט? אלה דברים שמייצרים אחווה, אבל כולם מהדהדים קישינב, פרעה, היטלר. בשם הסבל שלנו אנחנו מכחישים את הסבל של עמים אחרים. אנחנו לא רוצים לשמוע על מיליון נשים גרמניות שנאנסו במלחמת העולם השנייה, אנחנו לא רוצים לשמוע על טראומת גזל האדמות של הפלסטינאים, וכשכל צד מתבצר בסבל שלו בלי להבין את הטראומה של הצד השני, איזה סיכוי יש להם אי פעם להידבר?" Share this: דוא"ל פייסבוק טוויטר Like this: אהבתי היה הראשון שאוהב את הpost. מאת דפנה לוי, בתאריך ינואר 7, 2012 בשעה 1:44 pm, בקטגוריה תת תרבות. תגים:ברוך ג'מילי, ישראל, מולדת, עם, שואה, שטיפת מוח. 4 תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « "ייתכן שהבן שלך יהיה רוצח" לא נכלל ברשימה תגובות דני ססלר * Danny Sessler ביום ינואר 7, 2012 בשעה 2:40 pm קישור לתגובה | להגיב הבעיה היא עם הגדרת "המראה". "האמריקאים", כמו כל יישות אחרת, לא "מעמידים מולנו מראה". מה שנדמה לנו לעיתים קרובות כ"מראה" היא בעצם זכוכית שקופה. ואז אנחנו, הנמנים על הגזע: Homo-guilt-feeling-sapiens, משוכנעים שהדמות הנשקפת מאחורי הזכוכית היא אנחנו. כל זאת בתנאי שהדמות שאנחנו רואים מאחורי הזכוכית, יכולה להיות מושא קל לביקורת ושיפוטיות. יוסף היוספי ביום ינואר 7, 2012 בשעה 3:05 pm קישור לתגובה | להגיב הקיצוניות של היום היא דבר חדש. לא ניתן לומר שהיא התקיימה באותה צורה בשנות השמונים או השבעים. באותן שנים, פיגועי טרור באוטובוסים ומתאבדים, לא עלו על הדעת. גם השחיתות לא היתה עניין מובן מאליו, כמו גם האגרסיה שיש היום בכל מקום. גם חשיבות השואה היתה מאוד מוגבלת. כמי שהתבגר אז, לא זכור לי שהנושא דיבר אלי או לבני-גילי. לא היה אז סרט ריאליסטי כמו 'רשימת שינדלר', שיכניס את הנושא לתודעה. גם נסיעות לפולין לא היו אז (ואני תוהה למה יש היום – מי אמר שהן מועילות? במה הן הורידו את סף האלימות?). כדאי על כן להוסיף מימד של זמן לטענותיו של הפרופ' יאיר. התיזה שלו נכונה בעיקרה, אבל המימוש שלה שונה מכפי שהוא טוען. היתה תקופה שבה היינו נורמליים יותר (ולדעתי ההוכחה לכך היא באנשים מחו"ל, חלקם לא יהודים, שחיו בארץ במקומות שונים וחשו בה בנוח. רבים מהם עזבו במהלך שנות התשעים), והתקופה עברה. צריך לומר שגם בעולם ההקצנה עלתה, והמדיה תפסה את מקומה של המציאות (מה שמעוות את התפישה שלנו), אבל כאן זה כמובן מורגש בצורה חריפה יותר, כי העבר לא רחוק מדי בזמן, ועם זאת כה שונה. עידו לם ביום ינואר 7, 2012 בשעה 4:03 pm קישור לתגובה | להגיב לכול עם יש את התחלואים שלו, את הצדקנות ואת השקרים שהוא מספר לעצמו, חשוב שנדע מה מכוער בנו כדי שנוכל לתקן. מרית בן ישראל ביום ינואר 7, 2012 בשעה 5:07 pm קישור לתגובה | להגיב זלזול בסמכות זו לא תכונה שלילית. אוי ואבוי אם נכבד סמכות באשר היא. (במינון מוגזם גם איכפתיות הופכת לחטטנות)

המשתמטים בעם – או מה יגיד הרב אלישיב לדוד המלך?

המשתמטים בעם – או מה יגיד הרב אלישיב לדוד המלך? הממשלה, באחד התרגילים הפוליטיים המכוערים, החליטה על קיצור-עד-ביטול נוסף של שירות החרדים בצה"ל. אני שמח להציג פוסט אורח. מן הישיבה התיכונית, שבה למדתי, יצאנו לחיים כ-120 בוגרים. רובנו ככולנו הלכנו לצבא ורק מעטים פנו ללמוד בישיבה גבוהה. ביניהם היה אחד, שלום קליין שמו. שנים לא ראיתי אותו. היינו חברים טובים ולא הבנתי אז – ובעיקר כעסתי – איך הוא ועוד כמה חברים "עומדים על הדם" ולא הולכים לשרת בצבא, כמו כולנו שהתחיילנו, עברנו טירונות והתפזרנו ליחידות השונות. אבל השלום קליין הזה היה תלמיד מעולה: עשר במתמטיקה, בפיזיקה, אנגלית. גם בתלמוד. הוא גם היה בחור אחללה. צדיק, אומרים היום המתחזקים. אך טבעי היה לו, שהוא הולך לשרת בקודש וללמוד תורה. אז כשהייתי בצנחנים, חשבתי על שלום קליין ואמרתי לעצמי שבשבילו, ובהסכם-עודפים, אני מוכן לשרת בצבא עוד חצי שנה. אני קורע כאן את התחת וסוחב אלונקות – והוא עושה אותו דבר, שם על הסטנדר בישיבה. שלום קליין הוא הדוגמה, הוא היוצא מהכלל, שאליו התכוון בן גוריון כאשר קימבן עם החזון-איש. והוא גם מעיד על הכלל. את יוסף, שהשתחרר מכלאו במצריים ונתמנה על ידי פרעה "על כל ארץ מצרים", מכנה התורה 'אברך' ועל כך אומר המדרש (בראשית רבה, צ', ג): אב בחוכמה ורך בשנים. אלפי השבבניקים, המאכלסים את הישיבות ובטעות מתכנים 'אברכים', עונים, אולי, רק על הסיפא. ואלה הטוענים כי הם ממיתים עצמם באוהלה של תורה – במקום באוהל סיירים בגבעתי או בנח"ל החרדי – וכי "תורתם אומנותם"? הרי בביטוי הזה נאמר רק על יחידי סגולה: "...דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש (לקריאת שמע) ואין מפסיקין לתפלה, א"ר (אמר ר') יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, יא) שנים על שנים ישב שלום קליין בישיבת מרכז הרב, בצניעות ובתנאים בסיסיים ולמד, ולמד ולימד. הוא משמש כיום כראש מכון תורני ושוקד על ספרים רבים, על פרשנים וראשונים. בימים אלה יצא ספר בעריכתו על הרב צבי יהודה (קוק). קראתי ראיון איתו ובו אמר: "כשאני מוציא בַּמָכון ספר של אחד הראשונים, אני חושב איך הוא יקבל אותי כשאגיע לעולם הבא: בפנים צוננות או בשמחה, שקירבנו את תורתו לישראל". אבל שלום, חברי מן העבר, גם יצא להעיד על הכלל: תחת האיצטלה של תלמוד תורה (ותוך חילול השם מדאורייתא) אלפים רשומים ונפקדים מצה"ל. הרי קשה לשבת שעות על גבי שעות ולהתפלפל בהוויות אביי ורבא. רק מתי מעט מסוגלים לכך. שלום קליין הוא אחד מהם ובשבילו הייתי מוכן לעשות עוד מילואים ובט"שים בגבול הצפון ותצפיות בדהיישה. אפילו בַּמלחמות, לימודו היווה לי צינה ומגן פסיכולוגיים. אז נכון, שהתלמוד הירושלמי (מסכת הוריות) קובע כי "ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ" – אבל אין כוונה לממזרים שלא לומדים. והכוהנים הגדולים - ראשי הישיבות והכוללים וגדולי הדור, כהרב אלישיב והרב עובדיה, שלא מנערים חוצנם ואינם מוכיחים את צאן מרעיתם הסורר – בוודאי לא יוצאים טוב מזה. הם בוודאי יודעים על מה חרבה ירושלים: על קמצא ובר קמצא, שהחכמים לא מיחו. מעניין, כשיעברו לעולם שכולו טוב, מה הם יגידו לדוד המלך, שלחם ולמד, ליהושע, שהיה מצביא ועֶבֵֶד משה, ולרמב"ם, שפסק שיש לקבל את מוראה של מלכות ויש לצאת למלחמה להגן על כלל ישראל.

האובססיה המינית של הדתיים - סמינריון חדש באתר המושיע האקדמי www.hamoshia.co.il בימים אלה, כאשר פרשת הרב מוטי אילון אינה יורדת מן הכותרות, אני מביא סיפור אישי על מה שקרה בבית ספר ממלכתי-דתי לפני שנים הרבֵּה. סיפור דומה. סמינריון חדש שנעשה במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן כשלמדתי בבי"ס יסודי, ממלכתי-דתי בחיפה, היה לנו מחנך מיוחד: הוא הביא לנו מוסיקה וסיפורים מהעולם הגדול והוא היה ממש "קול" כזה, בהשוואה למורים הדתיים האחרים. אך הוא גם היה ממזמז תלמידים ומכניס ידו מבעד למכנסיהם הקצרים ומעבר לציציותיהם המשתלשלות. כולם ידעו את זה ושתקו. אני זוכר שקראנו לו החלבן ולחברנו, דני, שהיה מועדף על המורה – קראנו פרה. אז טוב שיש "תקנה" ופרשת מוטי אלון על מנת לעורר את הבעיה העיקרית בחינוך הדתי: האובססיה בנושאי מין. "אין אפוטרופוס לעריות", נאמר בגמרא ובמשך מאות בשנים גזרו עוד ועוד תקנות והרחקות בנושא המיני, כמו: קול באישה ערווה, איסור ייחוד ועוד ועוד. ברם, אולי ההתעסקות יתר בצניעות (על סיירת צניעות שמעתם? לא באיראן – בירושלים), באיסור שפיכת זרע לבטלה (על תיקון ותענית בגין זה שמעתם?) ועוד – משיגים את הדבר ההפוך. הנה, התורה והתלמוד לא חוששים להתעסק בנושא המין באופן פתוח וללא כחל וסרק. ראובן, הבכור בשניים-עשר שבטי יה, חילל את יצועי אביו; יהודה בא על תמר שהתחפשה לזונה ומזה יצא דוד המלך המשיח (אחד מן הקטעים שדילגנו בביה"ס במצוות הצנזורה של "הדתיקן"). יוסף התמהמה (ראו שם הטעם שלשלת) לנוכח פיתוייה של אשת פוטיפר; ודוד המלך, או… הוו… ידוע בעלילותיו המיניות, החל מחטא בת שבע ועד סוכנת הבית שחיממה אותו בזקנתו. המספר התנ"כי לא מהסס ולא חוסך מאיתנו את התיאורים הכי צהובים. גיבורי התנ"ך הם בשר ודם ולא מלאכי עליון. המשנה במסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המיטה – בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר. רבי מאיר ורבי עקיבא דנים בגמרא (נידה) בסימני התבגרות של שערות בערווה והתפתחות הדדיים. האמוראים לא מהססים לבדוק פיזית פטמות, שדיים ושערות. ועורכי התלמוד רבינא ורב אשי – לא מצנזרים זאת. ובתלמוד, מסכת עירובין נאמר: למה תורה נמשלה לאיילת אהבים, לומר לך מה איילת אהבים רחמה צר וחביבה היא על בועלה כל שעה כשעה ראשונה – כן תלמוד תורה". ללמדנו, שאת הדבר הזה לא המציא דן בן אמוץ שהתגאה ב"צר לי המקום". רש"י, ברצותו לתאר את מעשה המישגל אומר "כמכחול בשפופרת". הכל – חופשי, חופשי. הכי טבעי בעולם, ללא הדחקות ותסביכים. היום – הרבנות והחרדים לא היו חושבים לדבר ולכתוב על דברים כאלה. השמירה הקנאית על הצניעות ועל עיסוק במין – העבירה אותם על דעתם וכל פרשייה של משגיח בישיבה שהתעלל מינית, או חשד של שליחת נערת ליווי לרב רנטגן או בבא – רק מציפים שוב את ה"סקס-מניאקיות", שצמחה בחוגים אלה עקב דיכוי והדחקת היצר המיני. כשהייתי בבני עקיבא, הפעילות היתה מעורבת של בנים ובנות. ההורמונים המקפצים של ימי נעורינו לא הפריעו לאמונה שלנו ולתפילות שהתפללנו. כיום, יש שם הפרדה גם שם ויו"ר התנועה הוא רב ולא קיבוצניק תלמיד חכם, כמו שהיה בזמנו אמנון שפירא מטירת צבי. היום – במגזר ההולך ומתחרד"ל, הנשים עוטות שביסים ומטפחות וההפרדה החרדית בחתונות ובאוטובוסים – היא בבחינת מוטציה של חומרות-על-חומרות, שזרות ליהדות. אצלנו, בניגוד לקתולים – החלק הבהמי והרוחני הולכים יחד. המין, כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הוא עיסוקה של ההלכה כמו האוכל וכשרותו. והגמרא עצמה אומרת "כוח דהיתרא עדיף" ושוללת אינפלציה של חומרות. ואכן מי שגדול יצרו גדול ממנו ומי שתקף עליו יצרו – מומלץ כי ילבש שחורים וילך לעיר אחרת. לכל אחד יש מוצא וגם לאשת יפת תואר במלחמה, כפי שהתורה אומרת. הנה כי כן, אפילו מזונה אפשר ללמוד ולא להתבייש ולספר על כך לחבר'ה. שכן התלמוד (מסכת עבודה זרה) מספר, ככה בלי להתבייש, ש"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת מעשה הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה" ואז ביקש – ללא הועיל – רחמים מן ההרים והגבעות, מהשמים, מהחמה ומהלבנה " ואמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא". האם יש תקנה לציבור הדתי-ציוני? כן, אם לא יעשו מהמין כזה issue. ובתנאי שיוקיעו את המתעללים וסוטי המין מקירבם. * כתיבה אקדמית וסיוע בהכנת עבודות אקדמיות, סמינריוניות, תזה ודוקטוקט אתר המושיע האקדמי מדעי ואקדמי www.hamoshia.co.il

האם כתיבה אקדמית היא צורה של מחקר פעולה?

האם כתיבה אקדמית היא צורה של מחקר פעולה? השאלה הנשאלת היא אם כאשר אנשי חינוך כותבים, במיוחד על מדיניות ומעשה, הם תופשים את הכתיבה כתהליך חקר המכוון להעשיר את המעשה החינוכי? האם כתיבה אקדמית עשויה אף היא להיחשב כ"ענין נעלה" כנ"ל? בתוצרי הכתיבה - ספרים, מאמרים, דוחו"ת ועוד - כותבים שואפים להציב עצמם כאנשים בעלי ערך, ליצור ערכים ואף להשתנות ולצמוח, למצב את הכתיבה לא כ"עשיית עבודה" בלבד. גם כתיבה אקדמית, כמחקר פעולה, יוצרת טקסטים והצעות לפעולה הנותנים לפרט ולחברה הזדמנויות לצמוח חברתית ואישית ולפתח מודעות לידע קיים. כתיבה אקדמית היא הזדמנות יצירתית לצמיחה בתנאי שהיא חופשית מאילוצים מוסדיים או שיטתיים, ומבטאת ניתוח רפלקטיבי וחדשנות. היא תיחשב ל"עניין נעלה" כמחקר פעולה לעיל, אם היא אינה רק ביקורת על אופי הידע אלא גם על הארגונים שבהם הידע מיושם/מוחל. כתיבה אקדמית טובה מקיימת רפלקציה ביקורתית על האמצעים והמטרות של החינוך. עליה להעמיד את הארגונים החינוכיים המודרניים, המדגישים היבטים של מינהל, המעריכים יעילות ואפקטיביות, מצוינות וביצועיות מעל הכול, לבחינה ביקורתית. כתיבה אקדמית הניזונה ממסורת פרגמטיסטית שרואה בדמוקרטיה, בחופש, בצמיחה, בצדק חברתי ובסובלנות ערכים חשובים יותר מהצרכים החיוניים של צרכים ארגוניים(למשל, דיואי) ניתן ויש לראות כחקר, כחיפוש מתמשך אחר רעיונות פעולה חדשים (Barnett,1997) (בשונה מהטיעון לעיל שאנשים פרגמאטיים מחשיבים רק ערכים כמצוינות וכביצועיזם ומתכחשים לאחרים). כתיבה אקדמית שונה ממחקר פעולה בכך שפרויקט של כתיבה עשוי לתאר דגם של שינוי רדיקלי, להציע חידושים מסוימים אבל לא לכונן אותם. כותב פרגמטיסט יכול רק לקוות שהצעה כזו או אחרת לשיפור תצליח טוב יותר מהקיים (זאת בשונה ממה שניתן להשיג במחקר פעולה). בכתיבה אקדמית טובה, בדומה למחקר פעולה, ה"טוב" משמעותו תמיכה ושימוש במגוון של ערכים דמוקרטיים וליברליים ופרקטיים כמו אוטונומיה, שוויון, חופש ועוד. על כותבים לחלוק במידע עם אחרים ביושר, לקרוא מה שאחרים כתבו כדי ללמוד מחוכמתם, לנתח ולהרהר על עבודתם כדי ללמוד מכך ולסכם את הכתיבה טנטטיבית תוך העלאת רעיונות ושאלות לבירור נוסף. כתיבה אקדמית טובה היא הזדמנות לרפלקציה על ההתנסות שלנו ושל אחרים מתוך רצון להעלות הצעות שימושיות לצמיחה ולשינוי עתידיים;היא בעצם שיחה בהתפתחות (Bakhtin,1984). בדומה לטיעון של הדובר הראשון גם כתיבה אקדמית מעודדת ערכים כמו כבוד ונדיבות לשונה, המשוקעים ברעיונות הומניסטיים ופרגמאטיים של היגיון וסובלנות (Bradley, 2005). לסיכום, האם כתיבה אקדמית היא צורה של מחקר פעולה? לדעת הכותב כן. יש משותף בין מחקר פעולה לבין כתיבה אקדמית. שניהם מעוניינים בחקר וברפלקציה על מדיניות ומעשה חינוכיים עם מבט לשינויים ולשיפורם. אלה שני תהליכים שיש בהם מעקב-עצמי המקדם צמיחה, שניהם מסייעים לצמיחת הידע העצמי, הידע המוסדי והידע החברתי והפוליטי בכלל. האם כתיבה אקדמית טובה היא "עניין נעלה"? לדעת הכותב כן, בעיקר אם היא נעשית תוך ביקורת סוקראטית של הידע שיש לנו ושל המרחבים המוסדיים שבהם הוא נוצר. כך גם כאשר היא משקפת בצורה ביקורתית את האמצעים ואת המטרות החינוכיים מבלי להפריד ביניהם, שכן ערכים המשוקעים באחד משפיעים על האחר. תשובת מתדיין ראשון – התשובה, בעיקר בהתייחס לעניין הפרגמטיזם, בטאה "אנרגיה של אי-הסכמה". כתיבה היא תהליך שבו שני נדבכים: האחד- ניסיון הכותב להביא ולכפות(בדרכי שכנוע) את דעתו והוא עובד קשה כדי להיות משכנע בטיעוניו; השני – הכרה של הכותב שהדפוס שיצר נועד לשמש "חומר גלם" לדפוסי החשיבה של הקוראים. כך שכתיבה דורשת רמה משמעותית של אנוכיות ובו בזמן – מידה גדולה של ענוה. אחת הסכנות העלולות להתקיים בכתיבה "אקדמית" היא שהלחצים התחרותיים שלה מובילים את הכותבים להשתמש בטיעוניהם ובעדויות שאספו לא כצעדים בשיח אלא ככלי נשק להתקפה ולהתגוננות, כאילו שהאמת בידיהם בלבד. תשובת מתדיין שני - כמה תובנות בעקבות הדברים: 1.ההבחנה שכתיבה אקדמית כוללת פעולה ומחקר היא טובה יותר מהתשובה שניתנה קודם לכן, שכן בכתיבה יש גם חיפוש אחר הצעות לפעולה אם כי לא הצעות למימוש ולבחינה. 2.כתיבה שהיא הבהרה-עצמית מסייעת לאחרים להבין וללמוד בכך שהם יכולים לדבר על מה שנכתב, להגיב על כך. 3.רבים מאיתנו הכותבים עלולים להיות אנשים אנוכיים המשלים את עצמם עד כדי כך שעורכים ושופטים צריכים לרסנם כדי להגן על קהל לא חשדן. עלינו לשאול עצמנו על כך כל הזמן. 4.כשם שחוקר במחקר פעולה מנסה להכניס סדר כלשהו בכאוס שלפניו, כך גם הכותב – בעת שהוא בוחר נושא לכתיבה או שאלה לבחינה. איסוף של רעיונות והתנסויות לכלל דפוס הרמוני מתקיים בכתיבה כמו גם במחקר פעולה. בכתיבה מתקיים גם ההיבט של פרשנות ביקורתית. 5. "אנרגיה של אי-הסכמה" מאפשרת פרגמטיסט ביקורתי כמוני(המתדיין השני) להשתמש ב"חומר הגלם" של טקסט שמישהו כתב כמשפיעה על חשיבתי ותגובותיי. מידה של אגרסיה משועשעת מותרת בין חברים ביקרתיים, אך לא כן עמדה אגרסיבית מדי. 6.הציפייה מכותבים, ובהם כותבים אקדמיים, לראות במה שהם כותבים תרומה לשיח ולא כניסה לתחרות היא ציפייה מאוד מוצדקת. ראוי שכותבים יהיו מונעים ע"י כתיבה, כתיבה מחדש, כתיבה-על או כתיבה ביחס לכתיבה אחרת ויצליחו לראות "כתיבה כמרשה, כתיבה כמאפשרת וכתיבה כמתחילה צורות אחרות של תפישות והתנהגות אנושיות" (Said,1975). לסיכום, שאלות לדיון נוסף: האם אחרים, חוקרי פעולה וכותבים, מזהים אף הם דמיון בין שתי הפעולות הללו? האם הם יסכימו שכתיבה אקדמית היא גם "פעולה" וגם "מחקר"? האם הם חושבים על מחקר פעולה ועל כתיבה אקדמית כעל חברים שונים במשפחה מורחבת של פעילויות חקר? האם הם רואים מחקר פעולה וכתיבה אקדמית כ"עניינים נעלים" במונחים שהוצגו בדיון? ביבליוגרפיה Bakhtin, M. (1984). Problems of Dostoyevsky's poetics, Minneapolis, MN & London, University of Minneapolis/Bradley, G. (2005). Against fundamentalism, for democracy: towards a pedagogy of tolerance in higher education, Teaching in Higher Education, 10(4), 407-419.McIntyre, A. (1985(. After virtue, London: Duckworth.Said, E. (1975). Beginnings: intention and method, New York, Basic Books.Sangarakshita, (2000). What is the sangha? Birmingham: Windhorse Publications.Winter, R. (2006).Action research as a mode of relationship, paper presented to the Work Research Institute, Oslo

נגמרו התירוצים: מדחיינות ליעילות/+המושיע האקדמי (C) אלא מי?

נגמרו התירוצים: מדחיינות ליעילות מאת: ד"ר גד בן שפר, דוקטורס יום חמישי, 25 בנובמבר 2010, 8:30 עד מתי תדחו מעליכם כל עבודה אקדמית שצריכה להיעשות? הפסיכולוג גד בן שפר יעזור לכם להתיישב על העבודות בזמן תגיות: דחיינות,סטודנטים כתיבת עבודה אקדמית רחבת יריעה הינה המועדת לדחייה יותר מכל (צילום: shutterstock) חייו של סטודנט ממוצע כרוכים בלא מעט קשיים ועומס. הלימודים האקדמיים עורמים עליו מטלות, שתובעות ממנו זמן רב ומאמצים: למידה לבחינות, קריאה של חומר לימודי מדי שבוע, הגשת תרגילים ועבודות. מבין מטלות אלה מהלכת אימים בעיקר מטלה של כתיבת עבודה עיונית בהיקף נרחב, כגון עבודת סמינר, תזה, או עבודה המסכמת קורס. למרות חשיבותה, ובמידה מסוימת גם בגלל חשיבותה, כתיבת עבודה אקדמית רחבת יריעה הינה המועדת לדחייה יותר מכל. במאמר זה אנסה להבהיר מה עומד בבסיס דחייה של כתיבת עבודה אקדמית, אציג טכניקה שכיחה שחלק מהסטודנטים מנסים לנקוט במאמץ להתגבר על נטייתם לדחות, אסביר את מגבלותיה ואציע דרך חלופית להתמודדות. חלק ניכר מהסטודנטים אשר דוחים כתיבת עבודה אקדמית נוטים לייחס את הקושי להתחיל במלאכה למאמץ שהכתיבה תתבע מהם, וגם משעה שהחלו בכתיבת העבודה פעמים רבות מתקשים להמשיך בעבודה רציפה. לצד המאמץ הייחודי שנדרש קיים גם איום שמגולם בהערכה שהם יקבלו עליה. דווקא בעבודה זו הם אמורים לבטא את חשיבתם ויכולותיהם, ופעמים רבות לעבודה זו יש את המשקל הרב ביותר בהערכה הכוללת או בציון. אך לא רק חשיבות ציון העבודה והביטוי העצמי עומדים על הפרק. כתיבת עבודה שונה ממטלות אקדמיות שכיחות אחרות, באופן המעלה את הסבירות שתידחה: מסגרת הזמן לכתיבת עבודה אקדמית רחבה יחסית למטלות לימודיות אחרות (מספר שבועות או מספר חודשים), נושא העבודה אינו מוגדר באופן מפורט או שעל הסטודנט להגדירו עצמאית, הקריטריונים לביצוע מוצלח אינם ברורים דים, והיקף החומר התיאורטי רחב. למעשה, גם מעט הסטודנטים שאינם נוטים לדחות מטלות לימודיות כדבר שבשגרה, מדווחים לעתים על דחיינות ומצוקה, כאשר הם ניצבים לפני עבודה אקדמית בהיקף גדול. לפיכך הסטודנט נאבק בשתי חזיתות, האחת היא עם הכתיבה עצמה והשניה היא עם הקושי לעבוד באופן רציף ופורה על המטלה. המוקש בקריאה פאסיבית לעתים קיים קושי להתחיל במשימה הראשונה בשרשרת המשימות שיובילו לסיומה של כתיבת עבודה רבים מאמינים כי חלוקת המשימה הגדולה למשימות ביניים ותת משימות עוזרת להתמודד עם דחיינות. ואכן, אין ספק כי הגדרת משימות קטנות יותר וריאליות ליישום מסייעת לבנות שלבים בדרך לביצוע הסופי של המשימה, מבהירה את הנדרש ומפחיתה מהאיום שיש במשימה גדולה. ועדיין, לעתים קיים קושי להתחיל במשימה הראשונה בשרשרת המשימות שיובילו לסיומה של כתיבת עבודה. אתמקד בקושי זה. סטודנט הניצב אל מול עבודת סמינר שעליו להגיש יכול לחוות שאינו יודע כיצד להתחיל משום שהוא "טובע" בכמויות גדולות של חומר תיאורטי. לעתים קרובות, הוא יבחר ראשית להוציא את זמנו ומרצו על קריאה פאסיבית של חומר תיאורטי רב. הקריאה הממושכת אמנם מרגיעה במשהו את חרדתו ("אני עובד!") אולם לאחר זמן מה הייאוש מתחיל לאחוז בו. הוא מבין שהשקיע אנרגיה רבה ובסיום הקריאה אינו זוכר כמעט מה קרא, לא התגבש אצלו קו ברור לקראת הכתיבה, והוא נותר כמעט בלא כלום. התנהגות זו, שחוזרת ונשנית אצל סטודנטים, אינה מהווה פתרון לבעיה אלא מעמיסה על הקושי הקיים בלאו הכי, משום שההרגעה הזמנית עם תחילת הקריאה מתחלפת בחרדה ובחוסר בטחון בהמשך. חוויה זו מועדת לפרשנות שלילית מצד הסטודנט: אם שעות של השקעה לא קידמו את המטלה, ייתכן שגם השקעה עתידית לא תצלח. כך, המטלה נתפסת כאיום הולך וגובר, והזמן שחולף ללא התקדמות מעצים את תחושת הלחץ והרגשות השליליים. המעבר לקריאה אקטיבית פתח את הספר ותתחיל לסכם בכתב את מה שקראת קריאה פאסיבית אם כך אינה פורייה משום שלא הובילה להתקדמות בעבודה ולא שימשה אלא למאבק לא מוצלח עם התחושות השליליות הכרוכות בנטייה לדחות. אם החשש שעומד בבסיס הדחיינות הוא מהערכה שלילית או כישלון אפשרי, הרי שהסטודנט לא כתב דבר שעליו הוא יוכל להיות מוערך או להיכשל בגינו. אם החשש הוא מהמאמץ הכרוך בכתיבה, הרי שקריאה פאסיבית דורשת פחות משאבים מצלילה אל ניסוח טיעונים אך אינה מקדמת. לפיכך, מומלץ לעבור לקריאה אקטיבית. קריאה אקטיבית כוללת רמה מסוימת של עיבוד החומר הנקרא בזמן הקריאה. באופן הפשוט ביותר, היא יכולה להתבטא בסימון מקטעי טקסט ומשפטים הרלבנטיים להבנת הטקסט או לכתיבה העתידית של העבודה. דרך זו עוזרת לשמור על ריכוז לאורך הקריאה ומסייעת להבנה של הטקסט דרך עיבוד של עיקר וטפל וחשיפת המבנה הפנימי של מהלך הטיעונים, ובכך תורמת לעיבוד יעיל יותר של החומר שיקדם את הכתיבה עצמה. אתן שתי דוגמאות אפשריות למעבר מקריאה פאסיבית לקריאה אקטיבית כבר בשלבי העבודה הראשונים. ראשית, כדאי להעתיק את הרעיונות הרלבנטיים תוך ניסוחם מחדש. כך מתבצע תהליך נוסף של עיבוד, הן דרך ההבנה, משום שעל מנת לכתוב רעיון "במילים שלך" צריך להבינו, והן באמצעות בחירה ברעיונות המסוימים שחשובים לעבודה הרלוונטית שלך. והחשוב מכל, כך מתחילה להיכתב טיוטת העבודה. שנית, דרך לעיבוד מעמיק יותר היא לכתוב שאלות בפתח הטקסט, בהתאם לנושא ולתקציר המאמר או הפרק, ולנסות ולענות עליהן (בכתב!) תוך כדי הקריאה, תוך סיכום הידע המוצג בטקסט והעלאת שאלות נוספות. דרך זו מכוונת להבנה עמוקה יותר של הטקסט. היא עונה לא רק על השאלה 'מהי הטענה המרכזית' אלא גם כיצד זה מתקשר לשדות משמעות אחרים ולרעיונות אחרים. דרך זו מאפשרת מפגש בין החשיבה המקורית של הקורא, שלך, ובין החומר הנקרא. בדרך זו קל יותר יהיה לך, הקורא, למקד את המחשבות שיש לך ביחס לנושא העבודה שאתה כותב, לכוון לביקורת אפשרית, ולהעלות רעיונות נוספים שכדאי לבדוק או לפתח. ההבנה של חומר הלימוד מעלה את המסוגלות לגבי כתיבת העבודה והשאלות שנשאלו לגבי החומר מעלות את רמת העניין והמושקעות הרגשית. קריאה וכתיבה מובילות לקריאה וכתיבה נוספות, ועם הזמן מתגבשות טענות, ניתוח רעיונות ודעות מקוריים. כך נוצרת הטיוטה הראשונה של העבודה בד בבד עם הכרות והבנה מלאות יותר של שדה המחקר. תוכנית עבודה ולוח זמנים קל יותר לגזור מטרות ביניים ומשימות ולמקם אותן בתוך לוח זמנים ריאלי בשתי הדרכים הללו, שניתן כמובן לשלב ביניהן, העבודה מתחילה להיכתב כמו מאליה, ומתבהר הקו המנחה אותה. יש לציין כי זוהי רק הטיוטה הראשונית, וככזו - מעצורים הקשורים בביקורת עצמית פוחתים. באופן זה גם קל יותר לשוב לעבודה מאוחר יותר לאחר הפסקה, שהרי מה שנכתב מהווה חזרה על מה שנקרא כבר וקל יותר לשנות או לשפר טיוטה קיימת מאשר להתחיל חדשה יש מאין. בנוסף, המובאות מתוך המאמרים או הפרקים הולכות ונצברות כתוצר קיים ומדגישות את זמן הלמידה הפורה והמאמץ שהושקע. כך, הקריאה האקטיבית מהווה התקדמות משמעותית בכתיבת העבודה, מפחיתה מהרגשות השליליים שמעורבים בכתיבה, ומתוך כך מדרבנת להתקדמות נוספת. פחות מאמץ מושקע בהתמודדות עם דחיינות או מעצורי כתיבה ומתפנים משאבים לטובת המטלה עצמה. בזמן זה, אם יש צורך בכך, ניתן לערוך תוכנית עבודה מסודרת ויעילה להשלמת הכתיבה. כעת קל יותר לגזור מטרות ביניים ומשימות ולמקם אותן בתוך לוח זמנים ריאלי, מתוך תפיסה מדויקת יותר של הזמן הנדרש לביצוע משימה מסוימת (קריאה נוספת, כתיבה, עריכה, הגהה, וכיוב'). העמידה בלוח הזמנים מהווה חיזוק לתהליך הכתיבה כולו. הרעיונות המובאים כאן הינם דרך אחת אפשרית להקל על תחילת עבודה. למרות שהצגתי את הדרכים בהקשר של התמודדות עם דחיינות בכתיבת עבודה אקדמית הרי שהן- כאסטרטגיות למידה- עשויות לסייע לכל תלמיד באשר הוא, בין אם בכתיבת עבודה ובין אם בלמידה לבחינות עיוניות. סטודנטים רבים כבולים בתוך הרגלי הלמידה שלהם, גם אם אלה מכזיבים אותם פעם אחר פעם ולא מסייעים להם לממש את היכולת הלימודית שלהם. נראה שאופן העבודה המוצע לעיל, יוכל לסייע למי מהם ולהקל במשהו את הקושי הכרוך בלימודיהם. ד"ר גד בן שפר, פסיכולוג קליני. קישורים:

התלמוד חוזר לאופנה: סטודנטית מתפלפלות עם אביי ורבא

התלמוד חוזר לאופנה:
סטודנטיות עושות דוקטורט



התלמוד חוזר לאופנה: סטודנטית מתפלפלות עם אביי ורבא

המטפחת המכסה את ראשה, לא מסתיר את יופיה של ענת. היא אם צעירה, המקדישה את עיתותיה להכנת דוקטורט בתלמוד. לידה יושבת לירן, בחורה חילונית מצודדת שחשקה נפשה בתורה ומכינה תיזה בתלמוד.
כברת דרך ארוכה עשו הנשים האלה מאז נאמר כי "נשים דעתן קלה" ו"כל המלמד אתת ביתו תורה כאילו לימדה תיפלות".
ברור: המודל כאן הוא ברוריה, אשתו של ר' מאיר שלימדה את גדול התורה הזה כמה וכמה דברים ולא הסתפקה בלהכין צ'ולנט ולגדל ילדים.
עכשיו זה בדוק: המחלקה לתלמוד בבר אילן היא המובילה בישראל ובעולם בהיקף ובכמות המחקר האקדמי והיא סוחפת עימה סטודנטיות מחד ותלמידי ישיבה חרדיים מאידך.
בימים, שמקטרים על ירידת קרנם של מדעי הרוח ונהירת סטודנטים למקצועות הקריירה כמנהל עסקים ומשפטים – מסתבר כי עשרות תלמידים לתואר שני ודוקטורטנים – חילוניים כדתיים – מתפלפלים בהוויות אביי ורבא, בעדי נוסח מזמן המשנה, במגילות מדבר יהודה או
אי אפשר לקחת את זה מהם. יש שם מרצים מרתקים (לא כולם) ומספיק פרופ' חננאל מאק אחד, כדי לאהיב את תלמוד התורה ופרופ' הלבני, חתן פרס ישראל לתלמוד, כדי להתחבר לשור שנגח ואישה המפלת ובעיקר למבט רחב של היסטוריוספיה, פילוסופיה, תנ"ך וספרות ימי הביניים.
הסמינר המחלקתי הקבוע הפך להיות במה לתלמידי חכמים ואנשי מדע.
כן, מי שמנצחת על המלאכה היא מזכירת החוג הוותיקה, שעל פיה (ואיזה פה!) יישק דבר - רבקה דגן.
דברו איתה שתי מילים ותבינו.
רבים הסטודנטים כאן שנעזרים בשירותי מיקור החוץ של המושיע האקדמי www.hamoshia.co.il
לפניכם חוברת הנחיות למעוניינים להיכנס למסלול לדוקטורט:

http://www.biu.ac.il/lib/hanchayot_lichtivat_avodot.pdf