יום שישי, 16 במרץ 2012

הסודות של חסידות גור נחשפים

הסודות של חסידות גור נחשפים 29.01.2012 | 11:04 תמר רותם תקנות מחמירות האוסרות על גברים לדבר עם כל אשה - כולל זו שנישאו לה; חתנים שמגלים רק לפני חופתם את סוד הכלולות; והשיטות להסחת הדעת מכל מראה שעלול ליצור גירוי למאמר המלא » ערוץ המדע בר אילן YNET

יום שבת, 7 בינואר 2012

מתוך הבלוג של דפנה לוי . המושיע האקדמי

המדור לאיבוד קרובים הבלוג של דפנה לוי הנוירוזות שלנו את הפרק הזה של הסימפסונים ראיתי תוך כדי התכווצות נבוכה על הספה. הומר, מארג' והילדים מצטרפים לקבוצה של נוצרים מאמינים במסעם לארץ הקודש. הם פוגשים פה חיילים משופמים שכופתים אותם ומאיימים בנשק אוטומטי כדי לחלץ מהם הודאה שהלטקעס טובים יותר מפנקייקס, הם פוגשים מדריך תיירים לבוש ברישול, צעקני, חמדן ואגרסיבי שבעיקר מעליב אותם, צועק עליהם, משוכנע שהוא יודע הכול ומורה להם לסתום את הפה, מקלל ומגרש מישהו שמנסה להקשיב להסברים שלו בחינם, כי הוא לא מוכן לצאת פרייר. אפילו הילדה הקטנה שמחזרת אחרי בארט עושה את זה באמצעות קרב מגע במסגרתו היא בועטת לו שוב ושוב באשכים. כל ניסיון להתמודד עם האגרסיביות הנוראה שמגלים הישראלים מסתיים, כצפוי, בהצטדקויות בנוסח "אנחנו כאלה כי עברנו את גירוש ספרד ועברנו את השואה ונראה אתכם שורדים רבע מזה". את פרופסור גד יאיר, מרצה בחוג לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים (ועד לאחרונה ראש החוג), הדימויים האלה לא הפתיעו. להפך. יאיר, שהמליץ לי לצפות בפרק, משוכנע שהסימפסונים הציבו מולנו מראה וההשתקפות שלנו בה ריאליסטית. בספרו "צופן הישראליות – עשרת הדיברות של שנות האלפיים" ("כתר") הוא מצייר את דמות הישראלי העכשווי, זו שכל אחד מאתנו יכול לזהות בתוכו אבל מעדיף להצביע עליה אצל אחרים ולקרוא לה, בעדינות, "הישראלי המכוער". למען הדיוק כדאי לומר שלא כל התכונות הישראליות שפרופ' יאיר מונה בספרו מכוערות לחלוטין. הרשימה כוללת חרדה קיומית עמוקה, חוצפה ועמידה על שלנו, תחושה של זכות ובעלות, נטייה לנהל משא ומתן מתמשך עם המדינה (שקיומה, ועוד יותר מזה, שהותנו בה, ארעיות), אימה עמוקה מלצאת פראיירים, דחף כפייתי להשמיע דעה וגם לכפות אותה על אחרים, חפיפניקיות ואלתור, זלזול עמוק בכל סוג של היררכיה, גם אם זה מבוססת על מומחיות, ידע וניסיון, חטטנות ותחושה של קולקטיביזם, וטיפוח סוג של קרבה נטולת אינטימיות. מה לא מכוער פה? בעיקר הערבות ההדדית, האכפתיות, הנכונות לעזור גם לזרים וההזדהות העמוקה שלנו זה עם זה. משהו שבגללו אנחנו מרגישים בבית ומתקשים להשתלב במקומות רחוקים שלפעמים אנחנו בורחים אליהם מאימת כל שאר התכונות המשותפות לנו. יאיר הוא חוקר יוצא דופן באקדמיה. הוא מחפש את הצופן התרבותי שמפעיל עמים שונים – חיפוש שאקדמאים רבים אחרים נבהלים ממנו בגלל אי תקינות פוליטית. בעיניו האדם הוא לא יצור אוניברסילי אלא תבנית נוף מולדתו, והתנהגותו ואפילו מחשבתו, נגזרות מאינספור מרכיבים בסביבה שבה הוא מתפתח. הוא אינו חושש לדבר על מאפיינים של עם, על האופן שבו תרבות מעצבת את הפרטים שבתוכה, להסתכל על העולם כמחולק לשבטים שלכל אחד מהם יש אידיאולוגיות וסמלים והיסטוריה שמכתיבה את ההווה שלו ואת התיאוריות שהוגיו ויוצריו יפענחו באמצעותן את העולם. אצלנו, הישראלים, הוא מצביע על הגורם הראשי שבצלו נבראה דמותנו: אנחנו פוסט טראומטיים, אנחנו חיים בחרדה קיומית עמוקה, זוכרים ומזכירים אינספור אירועים שבהם ניסו להשמיד אותנו ומסתכלים על העולם דרך האפשרות והפחד מפני השמדה. אנחנו מקפידים להנחיל את החרדה הזו הלאה, לדורות הבאים, ואנחנו אולי היחידים בעולם המערבי שמסוגלים לשלב בשיח היומיומי שלנו – על כוס קפה - משפטים כמו "מי יודע אם המקום הזה בכלל ישרוד בעוד עשרים שנה". מהספר שלך עולה שאנחנו בעצם סוג של משפחה - שבתוכה אנחנו סולחים לעצמנו על כל הפרטאצ'יות והחפיפניקיות והסחבקיות - אבל משפחה חולת נפש, שעושה כמיטב יכולתה לשמר את הטראומה שגרמה לה לחלות "וגם להעצים אותה, את הטראומה. היום הייתי ב"יד ושם" ושם את רואה את התעשייה. צה"ל שולח גדודים לתוך גיא ההריגה. המדינה שלנו עובדת בשימור הטראומה, כי זו התשובה הציונית, בגלל זה אנחנו פה, זה שניסו להשמיד אותנו זה הצידוק האולטימטיבי לקיומנו". אחרי למעלה משישים שנות מדינה אנחנו עדיין צריכים צידוק? "מה שישים שנה? יש לנו את אחמדינג'אד, זה אומר שבשבוע הבא יכול להיות עוד אושוויץ. זה לא מספיק שנולדנו פה ואין לנו בית אחר, אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו למה אנחנו כאן, מה יהיה בעוד 25 שנה, האם בטוח שנהיה פה. הלגיטימיות של הישיבה שלנו פה עדיין מוטלת בספק ברמה הבינלאומית, ואנחנו כל הזמן מתמודדים אתה. היטלר והרצל היו שניהם תושבי וינה ושניהם הציעו פתרון סופי לשאלת היהודים – אחד כזה ואחד כזה, ואנחנו עדיין מקבלים כל הזמן את השכנוע שהפתרון הסופי הנכון הוא הפתרון ההרצליאני, כי האלטרנטיבה כל הזמן מהדהדת". אתה מדבר על האופן שבו המדינה מעצימה ומטמיעה את טראומת השואה בכל מי שחי פה, כולל עולים חדשים ובנים למשפחות שמעולם לא חוו את השואה. אין כאן ציניות של בעלי שררה, של ממשלות שמעוניינות לנהל פה עם מבוהל שימשיך לחפש לעצמו מנהיג חזק? "זה הרבה יותר עמוק מזה. ביבי ואביגדור ליברמן לא כותבים את תכניות הלימוד לגננות. זה מוטמע בסדר החגים שלנו, בחגים הדתיים ובחגים החילוניים – יום הזיכרון, יום השואה – חוויית הכמעט השמדה היא החוויה המרכזית שלנו. מנגד אנחנו בונים לעצמנו כל הזמן מפות אלטרנטיביות: קנדה, אוסטרליה, אנחנו שמחים שישראלים יושבים בברלין, שיש יהודים בארצות הברית שלא עולים ארצה. אנחנו צריכים אופציות. מי שיכול לעשות דרכון זר עושה את זה למרות שמעטים מממשים את זה". אתה מדבר על "הישראלים", למרות שנדמה שקשה מאוד להגדיר יצור כזה. אנחנו אוסף של אנשים שהגיע ממקומות שונים בזמנים שונים, עם שפות שונות ומסורות שונות… "סיפור ההשמדה הוא שמחבר את כל היהודים. בכל התפוצות קוראים את אותם טקסטים כבר אלפיים שנה. אנחנו שונים מאוד ממדינות הגירה אחרות . אנחנו משננים "וקם עליך להרגך", והאמריקאים לעומתנו מדי בוקר נשבעים לחוקה האמריקאית, שמבטאת את הטראומה שלהם, את התנגדות לכיבוש הבריטי, למלך. הם מסורים לרעיון של "I did it my way", להתנגדות להתערבות של הממשל בחופש של האינדיבידואל. הנראטיב הציוני מחבר את כולנו ברגע שאנחנו יורדים מהמטוס. גם עולים חדשים שיש להם קשר רופף ביותר לקיום מצוות, מתחברים לזה מיד. הילדים שלהם עוברים את מערכת החינוך, שלושה סיורים ב"יד ושם" ובאתרי מורשת וכבר הם חרדים כדבעי ויודעים למה זה המקום, זה הפתרון שלנו." אתה גוזר מהטראומה הזו שלנו את כל קווי האופי הישראלים האחרים: האגרסיביות, הצורך להביע דעה על כל דבר, לזלזל בחוקים ובסמכות, העובדה שאנחנו נדחפים לחיים של אחרים. איך קרה שהם לא מאפיינים גם את היהודים בתפוצות? "ליהודים בתפוצות יש את השואה, אבל אין להם את הר הרצל, אין להם את התשובה הציונית, את המקום הזה שייצר לא מעט אסונות משל עצמו וחיזק וממשיך לחזק בנו כל הזמן את חרדת ההשמדה". מצד שני, גם כשאנחנו עוזבים את המדינה אנחנו לא מפסיקים להיות ישראלים, לקרוא עיתון בעברית, לשמוע חדשות מהארץ "אנחנו מאוד אנשי מדינה. תסתכלי על אנשי המחאה החברתית. הם כבר מאוד עצבניים על נתניהו, אבל הם לא מורידים את הכפפות. הם נורא נאמנים, הם לא ישברו את הכלים כי כמו כולנו הם חיילים, הם מזדהים עם המדינה, הם מגויסים. " אנחנו אולי מגויסים, אבל לכל אחד מאתנו יש דעה… "בניגוד לאירופאים, אנחנו לא גדלנו תחת עול הכנסייה והמלוכה, שתי משקולות ענק. לנו אין דבר מעל למצפון שלנו, אפילו לא אלוהים, ולכן אנחנו מייחסים לדעה שלנו אותה חשיבות שיש לדעתו של מי שלמד ועבר הרבה מבחנים כדי להגיע למעמד שאליו הגיע. מצד אחד יש כאן הפגנת בורות נוראית וזלזול בצורך ללמוד ולהבין על מה אתה מדבר, מצד שני יש כאן חשיבה יצירתית, מחוץ קופס. זה הדבש והעוקץ שמאפיינים אותנו בהרבה תחומים". זה ישתנה אי פעם? "אני לא חושב. היה פה ניסיון של הקבוצה הכנענית ליצור ילידיות ישראלית. זה לא עבד. אין פה תופעות ילידיות. אנחנו לא לוקחים את המקום הזה כמובן מאליו, כל הזמן מרחפות לנו אפשרויות אחרות בראש, חשוב לנו שלא יגיעו טילים לנתב"ג כדי שנוכל לצאת מפה. מצד שני, הפחד הוא גורם מגבש ושעותינו היפות הן השעות שבהן קיומנו פה מאוים. את זוכרת איזו סולידריות הייתה פה כשסדאם חוסיין הפגיז אותנו? איך התגייסנו כולנו למען גלעד שליט? אלה דברים שמייצרים אחווה, אבל כולם מהדהדים קישינב, פרעה, היטלר. בשם הסבל שלנו אנחנו מכחישים את הסבל של עמים אחרים. אנחנו לא רוצים לשמוע על מיליון נשים גרמניות שנאנסו במלחמת העולם השנייה, אנחנו לא רוצים לשמוע על טראומת גזל האדמות של הפלסטינאים, וכשכל צד מתבצר בסבל שלו בלי להבין את הטראומה של הצד השני, איזה סיכוי יש להם אי פעם להידבר?" Share this: דוא"ל פייסבוק טוויטר Like this: אהבתי היה הראשון שאוהב את הpost. מאת דפנה לוי, בתאריך ינואר 7, 2012 בשעה 1:44 pm, בקטגוריה תת תרבות. תגים:ברוך ג'מילי, ישראל, מולדת, עם, שואה, שטיפת מוח. 4 תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « "ייתכן שהבן שלך יהיה רוצח" לא נכלל ברשימה תגובות דני ססלר * Danny Sessler ביום ינואר 7, 2012 בשעה 2:40 pm קישור לתגובה | להגיב הבעיה היא עם הגדרת "המראה". "האמריקאים", כמו כל יישות אחרת, לא "מעמידים מולנו מראה". מה שנדמה לנו לעיתים קרובות כ"מראה" היא בעצם זכוכית שקופה. ואז אנחנו, הנמנים על הגזע: Homo-guilt-feeling-sapiens, משוכנעים שהדמות הנשקפת מאחורי הזכוכית היא אנחנו. כל זאת בתנאי שהדמות שאנחנו רואים מאחורי הזכוכית, יכולה להיות מושא קל לביקורת ושיפוטיות. יוסף היוספי ביום ינואר 7, 2012 בשעה 3:05 pm קישור לתגובה | להגיב הקיצוניות של היום היא דבר חדש. לא ניתן לומר שהיא התקיימה באותה צורה בשנות השמונים או השבעים. באותן שנים, פיגועי טרור באוטובוסים ומתאבדים, לא עלו על הדעת. גם השחיתות לא היתה עניין מובן מאליו, כמו גם האגרסיה שיש היום בכל מקום. גם חשיבות השואה היתה מאוד מוגבלת. כמי שהתבגר אז, לא זכור לי שהנושא דיבר אלי או לבני-גילי. לא היה אז סרט ריאליסטי כמו 'רשימת שינדלר', שיכניס את הנושא לתודעה. גם נסיעות לפולין לא היו אז (ואני תוהה למה יש היום – מי אמר שהן מועילות? במה הן הורידו את סף האלימות?). כדאי על כן להוסיף מימד של זמן לטענותיו של הפרופ' יאיר. התיזה שלו נכונה בעיקרה, אבל המימוש שלה שונה מכפי שהוא טוען. היתה תקופה שבה היינו נורמליים יותר (ולדעתי ההוכחה לכך היא באנשים מחו"ל, חלקם לא יהודים, שחיו בארץ במקומות שונים וחשו בה בנוח. רבים מהם עזבו במהלך שנות התשעים), והתקופה עברה. צריך לומר שגם בעולם ההקצנה עלתה, והמדיה תפסה את מקומה של המציאות (מה שמעוות את התפישה שלנו), אבל כאן זה כמובן מורגש בצורה חריפה יותר, כי העבר לא רחוק מדי בזמן, ועם זאת כה שונה. עידו לם ביום ינואר 7, 2012 בשעה 4:03 pm קישור לתגובה | להגיב לכול עם יש את התחלואים שלו, את הצדקנות ואת השקרים שהוא מספר לעצמו, חשוב שנדע מה מכוער בנו כדי שנוכל לתקן. מרית בן ישראל ביום ינואר 7, 2012 בשעה 5:07 pm קישור לתגובה | להגיב זלזול בסמכות זו לא תכונה שלילית. אוי ואבוי אם נכבד סמכות באשר היא. (במינון מוגזם גם איכפתיות הופכת לחטטנות)