מה שהפסידו סטודנטים מנומנמים

w w w . h a a r e t z . c o . i l


--------------------------------------------------------------------------------

עודכן ב- 08:39 04/03/2009
בעיות של היצירה הספרותית בת זמננו, אינגבורג בכמן
מאת שירי צור


בעיות של היצירה הספרותית בת זמננו

אינגבורג בכמן. תירגמה מגרמנית: עדה ברודסקי. הוצאת כרמל, 125 עמ', 79 שקלים

מקורו של הספרון הזה בסדרת הרצאות כושלת במיוחד (האחרונה אף בוטלה), שנשאה המשוררת האוסטרית אינגבורג בכמן לפני סטודנטים מנומנמים מאוניברסיטת פרנקפורט בסמסטר החורף של 1959-1960. רבים מהם הגיעו, כפי שמספרת המתרגמת והעורכת עדה ברודסקי בהקדמתה, לשמוע, ויותר מכל לראות, את האשה הצעירה והיפה, עטורת התהילה, המלחששת מעל דוכן הנואמים. למרבה אכזבתם, לא סיפקה המשוררת סיפורים פיקנטיים על יצירתה (או כפי שהיא מכנה זאת,"סודות מן הסדנה"). ההרצאות גם לא ביטאו משנה סדורה על מצב הספרות המודרנית, כפי שמרמזת הכותרת שניתנה להן. בכמן סללה שביל קריאה אישי, רצוף מובאות מן הספרות הגרמנית והעולמית (ברודסקי מנתה יותר מ-80 דוגמאות!) במסלול נתקלה בכמה שאלות המעסיקות משוררת מיטיבת קרוא וכתוב שכמותה. המסלול מרתק מכיוון שבאופן מאוד לא-אקדמי אך אישי, ובעיקר כן, חמשת הפרקים שבספרון הזה מקיפים סוגיות מהותיות בספרות.

לפני שפתחה, נתנה בכמן את הטון הכללי, דרמטי וגלוי באופן שכל מה שתאמר מעתה ייצבע באדום עז של טוטאליות מכמירת לב: "אני מכירה רק את שולחן הכתיבה שלי, הוא שנוא עלי, ואף על פי כן לא הייתי נוטשת אותו אלמלא פיתויים ערמומיים כמו אלה שלכם, שגרמו לי לקום ברגע של הקלה. אבל כבר ברגע שאחריו ידעתי שמדובר במנוסה, בהדחה, וחשתי צורך עז לחזור אל עבודת הכפייה. מיהו הכופה? אין שום כופה, הרי זה ברור. מדובר בכורח, בדיבוק, בקללה, בעונש".

מהותה של אותה עבודת כפייה מתבהרת מעט במאמר הראשון, "שאלות ושאלות מדומות". בכמן תוקפת בו את הממסד האקדמי הלהוט לבתר את הספרות למיני תקופות וזרמים אשר מגיבים זה לזה במערבולת אינסופית של להט מהפכני מול ריאקציה שמרנית, של "אמנות לשם אמנות": הזרמים הפורמליסטיים למיניהם, המנותקים מן הסובב אותם, ולאחריהם תקופות של אמנות מגויסת, וחוזר חלילה. כאשר השאלה האמיתית של הספרות היא בעצם "מדוע לכתוב? לשם מה... למען מי לתור אחר מבע ומה להביע באוזניהם של בני האדם בעולם זה שאנו חיים בו?" בכמן קוראת כאן להכיר במהות המוסרית של היצירה הספרותית, שלא רק מתארת אלא מתווה עולם חדש, אחר, אלטרנטיווי, או כפי שהיא מנסחת זאת בנוגע לתפקידם של מי שיוצרים את אותו עולם: "לייצג את זמנו ולייצג דבר שזמנו טרם הגיע". כך, היא מציעה, יכולים היוצרים לברוח מתחושת הניכור והתפלות שבכתיבה.

אי אפשר לנתק קביעה זו מזמנה של בכמן עצמה. באמירה הזאת היא קוראת תיגר על התרבות ובעיקר על השפה הגרמנית שבה חונכה. לטענתה, עליה לברוא את עצמה מחדש, מתוך הריסות מלחמת העולם השנייה. המחויבות המוסרית הזאת רק מתחזקת בהמשך, כשבמסה "על השירים" היא מתייחסת באופן ישיר לתקופת השלטון הנאצי ובצורך הנואש לברוא שפה חדשה מתוך השפה הנגועה: "הספרות שמאחורינו מהי? מלים שנחצבו מקירות לב ושתיקה טראגית, ושדות בור של מלים שנתבלו, ושלוליות של שתיקה מסריחה ופחדנית, תמיד היו שותפים גם שתיהן, השפה והשתיקה, ומשני הסוגים. תמיד רומז ומפתה זה וגם זה: חלקנו בטעות אכן מובטח לנו, אבל חלקנו באמת חדשה היכן הוא מתחיל?" את התשובה לשאלה מספקת בכמן כשהיא מצביעה על דוגמאות רבות מן השירה הגרמנית בת-זמנה (של ברטולט ברכט, נלי זק"ש והנס מגנוס אנצנסברגר, בין היתר); ובכך גם סותרת את כל אלה שהביעו ספק ביכולת השירה להתחדש לאחר אושוויץ (בהשראת אדורנו).

אך מי שהידהד אולי בלבה יותר מכל הוא נסיך השירה הגרמנית לדידה, המשורר שהיה גם אהובה באותן שנים, פאול צלאן, שעליו היא אומרת "עם כל הווייתו, פצוע-מציאות ומחפש מציאות, הוא הולך אל השפה" ואתו היא גם חותמת את המסה בציטוט אופטימי מתוך שירו "הצרה":

"לכוכב

מסתבר, עוד יש

אור.

דבר לא,

דבר לא אבד".

שכן "הכוכבים הם לפאול צלאן מעשי אדם וכוונתו למעשי אדם".

ההתחבטות בין הצעקה לאלם מצויה גם במאמר המוקדש לאופן שבו מדמיין הקורא את "האני הכותב" (לא זה הביוגרפי כמובן). כאן משייטת בכמן במחוזות הרומן ומספקת ניתוח מבריק לאופן שבו הכותב, שמופיע בגוף ראשון בספרות, מתגלגל מתיאורו הריאליסטי, במאה ה-19 ועד להתפרקותו ההדרגתית והיעלמותו אצל מרסל פרוסט וסמואל בקט. אך גם כאן, מתחת לניתוח ההיסטורי, מציצה התעסקותה האובססיווית של בכמן בשתיקה. עליה עצמה באה השתיקה כעבור כמה שנים: ב-1973 נספתה בשריפה בביתה במין מיתה משונה ספק-התאבדות ספק-תאונה. מתוך הייאוש שלה צומחת כאן הקריאה (שאולי נועדה לשכנע את עצמה?) לשיקום מהריסות הפירוק האידיאולוגי (הפוליטי והאסתטי) של המאה ה-20: "הרי זה הפלא שבאני, שבכל מקום שבו הוא מוטל בספק, חסר אמינות ומסורס - האני הזה מלא ביטחונות! ואם איש אינו מאמין לו ואם אין הוא מאמין לעצמו, הרי שברגע שהוא נכנס לפעולה, ברגע שהוא מגיע לידי דיבור, מנתק עצמו מן המקהלה החדגונית, מן האסיפה השותקת, ברגע זה חייבים להאמין לו והוא חייב להאמין לעצמו, תהא זהותו אשר תהא. והוא יזכה לכבוד מנצחים, היום כמו מאז ומעולם - כשומר מקומו של האדם".

תופעת ההיעלמות לא פסחה גם על שמות הגיבורים ברומנים, ולהם מקדישה בכמן פרק מרתק, שבו היא מתעכבת על האקט המיסטי כמעט שבו הסופר מעניק ומתאים שם לגיבורו, ובכך קובע את גורלו לעולמים. ב"להתהלך עם השמות" נפרשים היחסים הכל כך קרובים שיש לקוראים עם גיבורי הספרים. כי הרי אנו זוכרים עוד מימי בית הספר את אודיסאוס והולדן קולפילד (או אצלנו, תהילה או נעימה ששון, למשל) שנים אחרי שנשכחו מאתנו נוסחאות הכימיה הבסיסיות או שמותיהם של חברינו לספסל הלימודים. אך גם כאן חל הפירוק, ובכמן מפנה מבט אל רעידת האדמה שחולל קפקא עם "ק'" ו"יוסף ק'" שלו, עד כדי כך שהסופרים שבאו בעקבותיו התקשו למצוא שם המשכנע אותנו בממשות קיומו של הגיבור הבדיוני.

הספר הזה, שמיטלטל בין ייאוש לתקווה, נגמר דווקא בפרק מעודד שבו מחזירה המשוררת את הכוח להחיות ולהעניק משמעות דווקא לקוראים, שכן מעשה הקריאה עצמו הוא המחיה מחדש כל יצירה, ולו החבוטה והנושנה מכולן, ובכך נהפכת הספרות ל"אוטופית": "לולא ניחנו גם היצירות במאפיינים האוטופיים האלה, היתה הספרות, על אף המקום שהיא תופסת בחיינו, משולה לבית קברות. התפקיד שלנו היה מתמצה בהנחת זרים. לכל יצירה היתה נמצאת אז יצירה אחרת, משופרת ממנה, התופסת את מקומה, כל יצירה מובאת לקבורה בידי אחת מן הבאות אחריה. אלא שהספרות אינה זקוקה לפנתיאון: מיתה, שמים, גאולה אינם מעניינה, כל מעייניה נתונים לרצון להשפיע, בכל הווה שהוא, ההווה הזה או ההווה הבא". כך גם הקריאה בספרון הזה. מחזקת, משפיעה ומטלטלת. כמה חבל שמרוב ענווה והערכתה לאחרים, לא הזכירה אינגבורג בכמן, ולו במשפט אחד, את שירתה הנפלאה שלה.

Probleme zeitgenossischer dichtung \ Ingeborg Bachmann