גם אני הייתי במצבך לפני שנים.
כנסי לאתר www.hamoshia.co.il
יום שבת, 29 במאי 2010
יום שני, 17 במאי 2010
האם יש באמת 'פסיכולוגיה עברית'?בימים אלה של חופשת הסמסטר אני מבקרת בניו יורק, ובין סופת שלגים אחת לשנייה, פוגשת קבוצה של סטודנטים מקומיים לדוקטוראט שא
האם יש באמת 'פסיכולוגיה עברית'?
addthis_pub = 'hebpsy';
בימים אלה של חופשת הסמסטר אני מבקרת בניו יורק, ובין סופת שלגים אחת לשנייה, פוגשת קבוצה של סטודנטים מקומיים לדוקטוראט שאני מדריכה בעצה טובה. לאמר פגישה שכזו אמש, אני נדהמת לגלות עד כמה דומים הנושאים והשיטות בהם עוסקים החוקרים הצעירים כאן - לנושאים הטובים והמוכרים שאני פוגשת בעבודות מוסמך ודוקטוראט במוסדות שבארץ, ובמיוחד בין המסגרות המאפשרות עבודות מחקר איכותניות. ובכן, אתמול דיברתי כאן באוניברסיטה עם: 1. בחור המתרגל מדיטציה ולומד בודהיזם, שעומד לערוך עבודת דוקטוראט על שני דורות של הגולים הטיבטים בארצות הברית. הוא מעוניין במיוחד לראיין קבוצה של גולים מ"הדור הראשון", כאלה שעברו בעצמם את הגירוש או הבריחה ממולדתם, ובהשוואה אליהם קבוצה של גולים מ"הדור השני", שנולדו בגלות, בהודו או בארצות הברית. האם וכיצד מועבר המטען התרבותי והנרטיב ההיסטורי של הגירוש והגעגוע למולדת מדור הגולים הראשון אל השני? 2. בחורה שהצטרפה במשך החודשים האחרונים למסע של פעילי שלום שעוברים ממקום למקום ברחבי העולם. היא עצמה ילידת צ'ילה, ומדברת בקלות בארבע שפות. המרואיינים שלה הינם 200 (!) ממשתתפי המסע, בני עמים שונים וגילים שונים, שאיתם היא שוחחה במהלך המסע, וכמובן הקליטה את השיחות. בעקבות ההדרכה שקיבלה ממני בשנה שעברה, היא לא "שואלת" אותם דבר, אלא "מבקשת" אותם לספר לה חוויה משמעותית מהמסע שהם עורכים. כרגע יש לה הרים של חומר, ועליה להחליט מה תעשה בו לעבודת המחקר שלה. 3. בחור ממוצא רוסי חוקר את סיפורי החיים של משוררים. הוא עצמו, כמובן, חוטא בכתיבת שירים בעצמו, ומקווה לעסוק בכך יותר אחרי הדוקטורט. בחור זה ראיין לעומק שלושה משוררים במטרה להבין את מקומה של היצירה בחייהם. הוא גם למד את מכלול היצירה שלהם, וחיפש מהי זהותם כפי שהיא מפציעה מתוך השירים. ממד נוסף שהוא מתעמק בו הוא מה הם חושבים זה על שירתו של זה. סיפרתי לו על דוקטור מיכל נחמיאס, שעשתה לפני שנים אחדות עבודה דומה ממש באוניברסיטה העברית בהדרכתי. הצרה היא שאיננו קורא עברית, ולא נותר לי אלא להבטיח שאשלח לו מהארץ את התקציר של עבודת הדוקטורט המרתקת הזו באנגלית. 4. בחורה בגיל העמידה, שואלת כיצד ניתן לספר לילדים קטנים על השואה. היא עצמה בת לניצולי שואה ואיננה שוכחת איך גילתה בהדרגה את הזוועות שעברו על הוריה. עתה היא חוקרת ספרות ילדים שיצאה לאור ומחפשת מהן הדרכים בהן מיוצגת השואה מול קוראים צעירים. כחוקרת במדעי החברה סיפרה לי בהשתאות כי יש באוניברסיטאות אחדות עכשיו מרכזי למידה בינתחומיים שנקראים "לימודי הילד" ומאגדים יחד חוקרים שעוסקים בהבטים הרבים של הילדות במבט בינתחומי -רופאים, פסיכולוגים, מחנכים ועוד ועוד. כיון שהיא עצמה חונכה במחלקה לפסיכלוגיה, היא אף עומדת לראיין מורות ומורים של הגיל הרך ולדובב אותם על הנושא. ישנם מחסומים של שפה בינינו, אבל מה עוד? הרגשתי מאוד 'בבית' בין אלה ואחרים שהתקבצו לסמינר. אפילו העובדה שהשיחה התקיימה כמובן באנגלית כמעט ולא עמדה למכשול מול תחושת הקירבה. עמדתי לאחר המפגש במסדרון, וחשבתי לעצמי בעברית - סדנא לארעא חד הוא? האם יש משהו מיוחד שאנו עושים ב'פסיכולוגיה עברית' והוא אחר? ממש אינני בטוחה. ומצד שני, כמה קל ונכון היה לראות את התלמידים האלה עוסקים במחקריהם אצלנו, וכמה חבל שהאוניברסיטאות בארץ אינן ששות לסוג כזה של עבודה.
מאת: פרופ. עמיה ליבליך פורסם ביום רביעי 10 פברואר 2010 חזרה לבלוג
addthis_pub = 'hebpsy';
בימים אלה של חופשת הסמסטר אני מבקרת בניו יורק, ובין סופת שלגים אחת לשנייה, פוגשת קבוצה של סטודנטים מקומיים לדוקטוראט שאני מדריכה בעצה טובה. לאמר פגישה שכזו אמש, אני נדהמת לגלות עד כמה דומים הנושאים והשיטות בהם עוסקים החוקרים הצעירים כאן - לנושאים הטובים והמוכרים שאני פוגשת בעבודות מוסמך ודוקטוראט במוסדות שבארץ, ובמיוחד בין המסגרות המאפשרות עבודות מחקר איכותניות. ובכן, אתמול דיברתי כאן באוניברסיטה עם: 1. בחור המתרגל מדיטציה ולומד בודהיזם, שעומד לערוך עבודת דוקטוראט על שני דורות של הגולים הטיבטים בארצות הברית. הוא מעוניין במיוחד לראיין קבוצה של גולים מ"הדור הראשון", כאלה שעברו בעצמם את הגירוש או הבריחה ממולדתם, ובהשוואה אליהם קבוצה של גולים מ"הדור השני", שנולדו בגלות, בהודו או בארצות הברית. האם וכיצד מועבר המטען התרבותי והנרטיב ההיסטורי של הגירוש והגעגוע למולדת מדור הגולים הראשון אל השני? 2. בחורה שהצטרפה במשך החודשים האחרונים למסע של פעילי שלום שעוברים ממקום למקום ברחבי העולם. היא עצמה ילידת צ'ילה, ומדברת בקלות בארבע שפות. המרואיינים שלה הינם 200 (!) ממשתתפי המסע, בני עמים שונים וגילים שונים, שאיתם היא שוחחה במהלך המסע, וכמובן הקליטה את השיחות. בעקבות ההדרכה שקיבלה ממני בשנה שעברה, היא לא "שואלת" אותם דבר, אלא "מבקשת" אותם לספר לה חוויה משמעותית מהמסע שהם עורכים. כרגע יש לה הרים של חומר, ועליה להחליט מה תעשה בו לעבודת המחקר שלה. 3. בחור ממוצא רוסי חוקר את סיפורי החיים של משוררים. הוא עצמו, כמובן, חוטא בכתיבת שירים בעצמו, ומקווה לעסוק בכך יותר אחרי הדוקטורט. בחור זה ראיין לעומק שלושה משוררים במטרה להבין את מקומה של היצירה בחייהם. הוא גם למד את מכלול היצירה שלהם, וחיפש מהי זהותם כפי שהיא מפציעה מתוך השירים. ממד נוסף שהוא מתעמק בו הוא מה הם חושבים זה על שירתו של זה. סיפרתי לו על דוקטור מיכל נחמיאס, שעשתה לפני שנים אחדות עבודה דומה ממש באוניברסיטה העברית בהדרכתי. הצרה היא שאיננו קורא עברית, ולא נותר לי אלא להבטיח שאשלח לו מהארץ את התקציר של עבודת הדוקטורט המרתקת הזו באנגלית. 4. בחורה בגיל העמידה, שואלת כיצד ניתן לספר לילדים קטנים על השואה. היא עצמה בת לניצולי שואה ואיננה שוכחת איך גילתה בהדרגה את הזוועות שעברו על הוריה. עתה היא חוקרת ספרות ילדים שיצאה לאור ומחפשת מהן הדרכים בהן מיוצגת השואה מול קוראים צעירים. כחוקרת במדעי החברה סיפרה לי בהשתאות כי יש באוניברסיטאות אחדות עכשיו מרכזי למידה בינתחומיים שנקראים "לימודי הילד" ומאגדים יחד חוקרים שעוסקים בהבטים הרבים של הילדות במבט בינתחומי -רופאים, פסיכולוגים, מחנכים ועוד ועוד. כיון שהיא עצמה חונכה במחלקה לפסיכלוגיה, היא אף עומדת לראיין מורות ומורים של הגיל הרך ולדובב אותם על הנושא. ישנם מחסומים של שפה בינינו, אבל מה עוד? הרגשתי מאוד 'בבית' בין אלה ואחרים שהתקבצו לסמינר. אפילו העובדה שהשיחה התקיימה כמובן באנגלית כמעט ולא עמדה למכשול מול תחושת הקירבה. עמדתי לאחר המפגש במסדרון, וחשבתי לעצמי בעברית - סדנא לארעא חד הוא? האם יש משהו מיוחד שאנו עושים ב'פסיכולוגיה עברית' והוא אחר? ממש אינני בטוחה. ומצד שני, כמה קל ונכון היה לראות את התלמידים האלה עוסקים במחקריהם אצלנו, וכמה חבל שהאוניברסיטאות בארץ אינן ששות לסוג כזה של עבודה.
מאת: פרופ. עמיה ליבליך פורסם ביום רביעי 10 פברואר 2010 חזרה לבלוג
יום שלישי, 27 באפריל 2010
צימאון - הרוחניות החדשה הדפס הדתיות החילונית הסמויה
צימאון - הרוחניות החדשה הדפס
הדתיות החילונית הסמויה מאת: רן להב 28/02/2005
קורס לסטודנטים לפילוסופיה על קשר בין אדם ואלוהים באוניברסיטת חיפה, הביא את הד"ר רן להב להכרה כי בישראל ישנו צמא עצום לרוחניות שאיננה קשורה עם מימסד דתי מכל סוג שהוא. רן להב מחפש אחר עיצוב מחודש לחוויה הדתית לסוגיה
לקראת תחילתה של שנת הלימודים באוניברסיטת חיפה נתבקשתי, כבשנים קודמות, להגדיר את נושא הקורס לתואר הראשון שעמדתי ללמד במחלקה לפילוסופיה. עלה בדעתי להיות נועז הפעם, לחרוג מן הנושאים האקדמיים הבטוחים ולעסוק בנושא הקרוב ללבי: אמונה באלוהים. אלוהים אינו נושא מבטיח באוניברסיטה חילונית והוא עשוי להרתיע רבים בעידן הספקני, השכלתני והפרגמטי שלנו. בכל זאת, החלטתי להסתכן וקיוויתי שיימצאו די תלמידים למלא את המיכסה המינימלית לקיומו של קורס. רשמתי בטופס את הכותרת: "אדם ואלוהים", והסברתי בקצרה שהקורס יעסוק בתפישות השונות בדבר היחס שבין האדם לאלוהיו.
כשהחלה ההרשמה, התקשרה אלי מזכירת החוג לפילוסופיה ושאלה אם אסכים להגדיל את מיכסת המשתתפים בקורס מעבר לשישים, בגלל ריבוי הסטודנטים הפונים. הסכמתי, כמובן, אבל התפלאתי: בשיעורי רשות בפילוסופיה לומדים בדרך-כלל בין עשרים לשלושים תלמידים. מי הם המתעניינים באלוהים?
שיערתי לתומי שאלו הם בוודאי יוצאי הודו, בוגרי האשראמים ומסיבות הסמים של גואה, ואולי גם חברים בכיתות של ה"עידן החדש". נאנחתי לעצמי והרהרתי, שאצטרך להקדיש את השיעורים הראשונים לדיון אקדמי אשר יעגן את הסטודנטים הללו בדרכי החשיבה הרציונלית, ויבהיר להם שאלוהים הוא יותר מחוויית "היי" רגעית.
עם תחילת הסמסטר עמדתי באולם רחב ידיים מול כשישים צעירים, שנראו סטודנטים רגילים. איש מהם לא לבש בגדי פשתן לבנים בנוסח הודו. לאחר שהסברתי את מסגרת הקורס וחובותיו, ביקשתי מהם לרשום על דף, בכמה שורות, מדוע באו לקורס ומהו הקשר האישי שלהם לנושא. כשקראתי את דבריהם, נדהמתי. רובם הגדול סיפרו שהם אינם מאמינים באלוהים ומעולם לא היתה להם כל שייכות לדת או לכת כלשהי. מדוע, אם כן, נרשמו לקורס? ההסבר הנפוץ היה: כדי להבין מה מניע בני-אדם להאמין באמונותיהם ולהתנהג בדרכיהם.
הנגיעה הדתית הראשונה
לאור הממצאים המפתיעים, שיניתי את התוכנית של השיעורים הראשונים והרחבתי את הדיון אל מעבר לגבולות הניתוח הרציונלי. התחלנו בחומר קריאה העוסק בחוויות דתיות (קראנו בספרו הקלאסי של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה"), שכן הנושא ממחיש באופן ישיר וחי את הנגיעה הדתית הראשונה בלבו של האדם. בתחילה הביעו רבים מן הסטודנטים התנגדות רבה לאלוהים. הם הרבו לנגח את הדת כהמצאה אנושית, ואת האלוהים כאשליה מנחמת. אף שתגובתי היתה תמיד שאיננו צריכים להכריע אם אלוהים קיים, אלא להכיר את מאפייניה של התופעה הדתית לפני שנוכל להחליט אם היא אמיתית, רבים הצהירו באופן כמעט כפייתי שהחוויות האלו הן אשליה עצמית.
רק לאחר כשלושה או ארבעה שיעורים התפוגגה ההתנגדות של הסטודנטים. היה נדמה לי שהם פשוט למדו לשים בסוגריים את שאלת קיומו או אי-קיומו של האלוהים, ולהתעלם ממנה לצורך הדיון. אולם ככל שחלף הזמן, שמתי לב לשינוי. חלק מהסטודנטים הביעו את התפעלותם מהתיאורים של החוויות הדתיות, אחרים צידדו בתפישה דתית זו או אחרת. כמה תלמידים אף סיפרו לי, בתרגילים שהגישו או בשיחות אישיות לאחר השיעור, על חוויות רוחניות שחוו.
לאחר שסיימנו לדון בחוויה הדתית, המשכנו לשלושה נושאים נוספים: הפליאה והיראה הדתית, הכמיהה הדתית והאמונה הדתית. חומר הלימוד בכל אחד מארבעת נושאי הקורס שילב סיפורים אישיים מן הספרות המקצועית ותיאוריות כלליות של ההוגים המרכזיים. הופתעתי מעומק השינוי ביחסם של הסטודנטים, ורק בהסתכלות לאחור אני מבין מהו הגורם העיקרי שפתח את לבם: הדיונים וחומר הקריאה עסקו באלוהים ללא המטען הרבני של מצוות, ואיסורים, או פלפול תלמודי. דיברנו על החוויה – לא של אלוהים שקרע את הים וציווה עלינו להניח תפילין, אלא של הממשות האלוהית הנוגעת בלבו של האדם. קראנו על הכמיהה – לא לאלוהים של כיפות וציציות וסידורי תפילה, אלא לנוכחות שבפנימיותינו המעניקה לנו משמעות וביטחון; ולאלוהים האישי הזה, הנוגע בנו ושלבנו פונה אליו, תלמידים רבים יכלו לחוש חיבור אמיתי.
כאשר ביקשתי בסוף הסמסטר לתאר בכתב מה למדו הסטודנטים על הדתיות במשך הקורס (באופן אנונימי או בחתימת שמם, כרצונם), קיבלתי תשובות "דתיות" רבות, והציטוטים כאן כולם באישורם של בעלי הדברים. אחד התלמידים, אורן, כתב: "הקורס שימש למעשה 'טריגר' למה שהיה, ויש לי בפנים. לאחר ההבנה של החוויות הדתיות, הצלחתי לראשונה לחבר את כל מה שעברתי, ולכן החיבור לקורס היה ממשי ואישי. מחד גיסא, הקשבתי לך ולשאר הסטודנטים והצלחתי לחבר את כל החלקים המפוזרים שהיו בתוכי. ומאידך, החיבור אלי היה אוטומטי והנפש שבתוכי התחילה לשאוב את המידע שזרם והשתולל בחדר, כאילו סוף-סוף היא מקבלת תשובות...". בשיחה לאחר מכן סיפר אורן, שבעקבות הקורס נוכח לדעת שמאז ומתמיד היה טבוע בו "משהו" רוחני והוא תמיד חיפש אחריו, אבל עד עכשיו לא כל-כך שם לב לכך. "החברה המערבית מעודדת ריצה אחר תארים והישגיות, והריצה הזו מסתירה מאיתנו שאנחנו בחיפוש אחרי ה'משהו' הזה. הדבר הרוחני הזה טבוע בהמון אנשים. אני אישית מכיר כמה אנשים כאלה, אם כי הם לא מראים את זה כלפי חוץ, כי הם מפחדים מן התגובות. אבל כל אחד מחזיק חלק מהאלוהים בתוכו".
הילה, שגדלה בקיבוץ חילוני, כתבה: "האלוהים הוא בתוכי. ככה יותר קל לי למצוא מקום להאמין בו". כשביקשתי ממנה להסביר, סיפרה שפעם חוותה חוויה דתית אבל פטרה אותה כסתם רגש. "אלוהים היה מכוסה בשכבות-שכבות של 'לאכול כשר' ו'לא לנסוע בשבת', שתמיד עוררו בי 'אנטי'. הקורס הוריד מאלוהים את השכבות האלו. תמיד חשבתי שאלוהים שייך לאנשים שמקיימים מצוות. עכשיו אני יודעת שהוא כאן בפנים, ושאני יכולה לקבל ממנו כוחות, שחרור, ביטחון".
תלמידה אחרת, גם היא שמה הילה, כתבה: "אחרי זמן רב של הזנחה, האמונה שוב קיבלה מקום מרכזי בתודעתי... האמונה הפרטית הייחודית של כל אדם היא תמיד שם איתו, בנפשו, וההבדל הוא ביחס שהיא מקבלת ובמקום שהאדם מחליט לפנות לה בחייו... בעקבות הקורס החזרתי את האמונה למקום מרכזי בחיי. היא כבר לא ילדה מוזנחת".
ניר כתב: "מצאתי שאני לגמרי מאמין בניצוץ האלוהי, שקיים בכל אחד מאיתנו, ניצוץ שתר ומחפש אחר הקשר הרוחני עם ה'אחֵר לגמרי'" (כלומר, עם הממשות האלוהית, במונחים של ההוגה רודולף אוטו, שקראנו מתוך כתביו בקורס), והוסיף בעל-פה: "קשה לי לקרוא לדבר הזה, שאין לו צורה ואין לו פנים, אלוהים. אני סולד מהדת הממוסדת, וקשה לנתק את הפן הרוחני מהמימסד הדתי".
רובם הגדול של דפי המשוב שקיבלתי, כמו גם השיחות שניהלתי עם הסטודנטים, היו ברוח זו. בעקבות הקורס, נאמר לי, הם הכירו בדבר-מה שקודם לכן לא ניתנו לו ההזדמנות, המילים או הלגיטימציה להתבטא. הקורס לא נטע בהם דתיות חדשה, אלא עזר להם לגלות את הדתיות – ה"אמונה", ה"ניצוץ האלוהי", "משהו רוחני" – שכבר היתה חבויה בלבם.
היו, כמובן, כאלה שלא גילו אמונה בלבם, אולם נראה שגם הם למדו שהדתיות אינה סתם שטות של רפי השכל. כך, אדי, שהיה מן המתנגדים החריפים בשיעורים הראשונים, כתב לי כשבועיים לאחר תום הלימודים: "תודה לך על הקורס המעניין, שגרם אפילו למטריאליסט קיצוני כמוני להרהר בדברים מחדש. רציונליזציה כנגד הדת היא קלה כמו לירות בברווז יושב. למרבה הפלא, הברווז ממשיך לחיות באושר ובשלום".
דתיות ללא דת
ניתן להניח שתלמידי הקורס אינם יחידים במינם בחברה הישראלית, והם מייצגים רבים אחרים. אם כן, הרי מדובר בעמדה פנימית נפוצה בקרב הציבור ה"חילוני". אין היא "דתית" במובן של דת ממוסדת, משום שהאדם תופש את עמדתו כמבטאת מפגש אישי ואינטימי בינו לבין "כוח עליון" או "ניצוץ אלוהי" או "אלוהים", "ממשות", "נוכחות", "אור" וכו', מפגש שאין לו ולא כלום עם כלליה ואמונותיה של קבוצה דתית זו או אחרת. עם זאת, זוהי עמדה "דתית" במובן זה שהיא מבטאת פנייה אל המוחלט, אל הקדושה, אל האלוהי, אל שורש הממשות.
דתיות ללא דת זו נבדלת לא רק מן היהדות המסורתית, אלא גם מן הרוחניות של ה"עידן החדש" ושל דתות המזרח, משום שאינה מכילה תיאוריות ("ידע") על הנפש, על החיים לאחר המוות וכו', אין לה פרקטיקות מדיטטיביות ופולחניות מוגדרות, אין בה מורי-דרך וקהילות, וגם לא מתכונים לשיפור חייו של הפרט. זוהי דתיות ללא טכניקות, ללא גופי ידע, ללא ספרי קודש, ללא גורו או רב, ללא כללי פולחן. זוהי דתיותו של הלב.
למרות נפוצותה, איננו מרבים לשמוע על הדתיות הזו, הן בגלל אופייה האינטימי והן מפני שבעולם ה"חילוני" שורר הלך-רוח של חשד כלפי הדת ואף סלידה ממנה, מחד, ומכל דבר הנראה כחורג מגבולות הרציונליות, מאידך. התוצאה היא שאין זה קל לספר אפילו לחבר טוב על חוויות דתיות או על אמונה דתית, מחשש לתגובה ביקורתית או מלגלגת. ובכל זאת, דתיות "חילונית" זו קיימת, ונראה לי שזוהי הסיבה הסמויה לכך שסטודנטים רבים כל-כך נהרו אל קורס בעל שם דתי כל-כך.
לוּ: מפגש פנימי
המפגש האישי עם הנוכחות האלוהית מתבטא במגוון אופנים: בדממה פנימית, בגלי ריגוש העולים מאי-שם, בפליאה אל מול הטבע, בביטחון ומנוחה ושחרור פנימיים, בשיח פנימי עם אותה נוכחות, בבכי לא מובן הנובע ממעמקי הנפש, בזרימה חסרת מאמץ, בתחושה שהכול יפה ובהיר ונכון, ואף קדוש. אולם בגלל אופיו הפנימי, קשה להגדיר מפגש זה במאפיינים אוניברסליים. יש לספר עליו, כפי שהוא מתבטא בחייו של אדם זה או אחר, וביכולתי לספר רק על עצמי.
בספרי "לוּ: יומן פנימי", כיניתי את הנוכחות הפנימית הזו בשם "לוּ" (שם ששאלתי, בגלל צלילו, מלשונו של שבט נידח). תיארתי בו מסע הכולל חוויות רוחניות, מאבקים פנימיים, מפגשים עם אנשי דת והתבודדויות ממושכות. תחילה שמרתי את כתב-היד לעצמי ושיתפתי בו רק חברים מעטים. אולם כשהבנתי ש"לוּ" עולה גם בלבבות רבים אחרים, החלטתי להוציאו לאור.
את נגיעותיו הראשונות של ה"לוּ" חשתי בעת טיול שערכתי לבדי באלסקה, כהפוגה מן העבודה המפרכת והמתסכלת באוניברסיטה בטקסס שבארצות-הברית, שלימדתי בה אז:
"דבר-מה מוסיף לגעת אצלי בלב, לא מן הצד שלי, זה שאני מכיר, אלא מצדו האחר, הנסתר, מן הדופן החיצונית. דבר-מה דוחק ומתאווה להיכנס. מין רגשה מתרפקת ובוכה, דוחפת לעלות ולפרוץ מלמטה, תחת קרשי הרצפה פנימה אל תוכי, מתוך מצולה בלתי ידועה, ומשם למעלה, אל החזה והגרון. ואולי אין זה רגש כלל, אין הוא בא מן הכיוון המוכר של הרגשות הרגילים. באפרוריות הריקה של הכבישים אני חש בו לעתים: ים של כאב מתוק ומטהר, חמים ורחב" (רן להב, "לוּ: יומן פנימי", אסטרולוג, הוד-השרון, 2004, עמ' 32).
הנוכחות, שחדרה אל תוכי במפתיע, תלשה אותי מן המירוץ האקדמי אחר פרסומים ודרגות. כמיהה חדשה נבטה בי, להתקרב אל הממשות שנגעה בי. נודע לי על מנזר שתקנים בקרבת עיר מגוריי, והרעיון של התבודדות שקטה בטבע משך את לבי. כתבתי לראש המנזר, סיפרתי לו על חוויותי והסברתי שאינני נוצרי. הוא הזמין אותי לשבוע, "לבחון מה אלוהים רוצה לעשות" בחיי.
מאז הרביתי להתבודד במקומות שונים, אולם חוויה אחת שחוויתי ביער באותו שבוע ראשון נותרה בתוכי במשך שנים, כעמוד האש שהתווה את דרכי:
"וכאן, בעלייה, ירד עלי לוּ עצום… ומרגע זה משתתקות המילים בבואן לתאר את האינסוף האלוהי שעטף אותי בחסדו. העולם נפער בתוכי לקראת ממשות אחרת. נוכחות עצומה באה ועטפה וגדשה את כולי, גדולה מכל אפשרות של דמיון אנושי, אחרת לחלוטין, בעוצמה ובחסד ובקדושה שאין להם שיעור, מטביעה ומאיינת את הכול. 'כי גבר עלינו חסדו'.
"מוצף בחסד חם של אהבה שאין לה גבולות וסמיכה כזרם של פלדה רכה, עמדתי, ישבתי, ריחפתי – הלוּ נשר עלי מכל עבר כמו פתיתים של שלג, שטף אל תוכי כמו גלים, פעל במעמקיי את פעולתו. הוא עלה בתוכי עמוק מן העמוקים שברגשותי, קרוב אלי יותר משאני עצמי עם עצמי, נוגע בי במעמקים שמעולם לא ידעתי, בשורש מהותי...
"...כך עמדתי מתמוסס ונעלם ומתרומם ומתעלה, אני בלבה של הממשות הקדושה והיא בעמקי המקום שממנו נובט קיומי, מתייפח באהבה עצומה, בוכה מן המתיקות האינסופית שלא יכולתי להכילה. מים גדולים וטובים זרמו אל תוכי עוד ועוד, ואני לא יכולתי ללגום את כולם" (עמ' 56).
מאז למדתי שרבים חווים את נוכחות ה"לוּ", בעוצמות שונות ובאיכויות ובאופנים שונים. אבל כפי שהעידו התלמידים, רבים גם אינם מניחים לעצמם להיפתח אליה. בעולם הרציונלי והמהיר שלנו, תאב ההישגים והתוצאות, קל יותר לפטור תחושת נוכחות ממין זה כסתם מצב-רוח טוב ולהמשיך בעיסוקים העצמיים הישנים, במקום להשתיק את ה"אני" העסוק בעיסוקיו, לפתוח מרחב פנימי לנוכחות החדשה ולטפחה. ואף על פי כן, היא מוסיפה להופיע בפנימיותנו ולעלות בלבבות.
דתיות העתיד?
כמה אנשים "דתיים" שקראו את ספרי מצאו בו עניין, משום שבעיניהם רוחניות של "לוּ" היא התחלה של תנועה בכיוון הנכון. אם תמשיך בדרכך, כך רמזו לי, תגיע ליהדות המסורתית, תתחיל להניח תפילין ולאכול מזון כשר ולקבל על עצמך את סמכותם של החוקים הרבניים.
נראה לי שאנשים אלו טועים בהבנתה של מהות התופעה. רוחניות של "לוּ" אינה נקודת התחלה גרידא. אין היא זרע גולמי למשהו שעוד יצמח ויעלה, אלא עמדה רוחנית בשלה ומלאה, ואף יותר מזה: רוחניות העתיד.
הדתות המסורתיות הרגילו אותנו לחשוב על הדתיות כאפשרית רק בתוך מסגרת מוגדרת וסמכותית של עיקרי אמונה וידע מקודש, חוקי התנהגות, פולחנים ותרגילים רוחניים, כתבי קודש ומימסד דתי. כך הדבר בכל דת מסורתית בעולם, וכיתות ה"עידן החדש" הולכות בנאמנות בעקבותיהן. מנקודת מבט זו נדמה שכל עוד לא הגדרנו כללי תפילה ופולחן או מדיטציה, הרי עדיין לא הגענו, אנחנו רק בדרך.
רוחניות אישית-חופשית היתה קיימת תמיד, אולם עד כה רק כתופעה שולית. אני מאמין שהיום אנו מוכנים לה יותר מאי-פעם. רוח חדשה מנשבת באווירה התרבותית והרעיונית של ימינו. שהרי האדם כאינדיבידואל, כפרט שזהותו וערכו טמונים בייחודיותו, הוא תגלית חדשה. כך, הרעיונות של חופש המצפון והביטוי האישי, זכויותיו של הפרט, שוויון ערך האדם באשר הוא אדם – אלו ודומיהם התחילו לנבוט במערב רק ב-300 השנים האחרונות, ובעשורים האחרונים בלבד הגיעו לפריחה. תפישת אדם חדשה זו קוראת לגישה רוחנית מהפכנית, שעל-פיה האדם פוגש את אלוהיו כפרט ייחודי, ללא תיווכן של סמכויות דתיות ונוסחאות המתאימות לכול. אלא שהיהדות המסורתית, כמו דתות מסורתיות אחרות, עדיין לא עיכלה את הבשורה החדשה והיא דבקה בתפישה המיושנת של דחיסת האינדיבידואל אל תוך מסגרות מוכנות מראש.
עדות לשינוי העצום שעברה התרבות המערבית היא הרוח הפוסט-מודרניסטית שצצה ועלתה בשלושים השנים האחרונות, עם סיסמאות הרחוב הפופולריות שלה, כגון "הכול יחסי" או "כל אחד והאמת הסובייקטיבית שלו". על אף פשטנותן ושטחיותן של הסיסמאות הנפוצות הללו, יש בהן ניצוץ של תובנה חשובה: אדם בן-זמננו אינו בוטח עוד בנוסחאות אוניברסליות, והוא נכון לחיות בעולם שאין בו מסגרות מוצקות. במובן זה אנו חיים היום בתקופה חדשה, שלא היתה כמותה בתולדות העולם. בלבנו אנחנו מוכנים כבר לרוחניות מסוג חדש לחלוטין, לרוחניות של גישוש ללא תשובות סופיות ושורות תחתונות, של כמיהה ללא כללי מעשה ועיקרי אמונה, של אחווה רוחנית בין שונים, במקום ציות ותמימות דעים.
בישראל, כך נראה לי, מוכנוּת זו היא רבה במיוחד. צמא רוחני גדול קיים בארץ, כפי שמעידים גלי הצעירים הנוסעים להודו, הפופולריות הגואה של כיתות ה"עידן החדש", תופעת החוזרים בתשובה, וכן הסטודנטים בכיתה שלימדתי. אלא שמבחינתם של רבים, צמא זה אינו בא על סיפוקו בישיבות החרדיות, בתחליפים המימיים של הרפורמים או הקונסרבטיבים, וגם לא בתיאוריות הפנטסטיות של כיתות ה"עידן החדש". ומדרכו של צמא כזה, שהוא מוצא לבסוף ערוצים לבטא את עצמו. נראה לי שהאתגר העומד היום בפני הצמאים הללו הוא לפתח שפות רוחניות חדשות אשר יפְתְחו אופקים רוחניים שיש בהם כדי להרוות את הנפש החופשית, בלי לחנוק אותה בדוקטרינות ונוסחאות. ובכל הנוגע לאלו שהיהדות קרובה ללבם, האתגר הוא לפתוח אופקים שיהיו אמנם חופשיים ואישיים, אבל שפתם יהודית.
אני משער, שככל שתתפשט בארץ הדתיות של ה"לוּ", ככל שתעלה הבשורה החדשה ותקבל לגיטימציה בקרב הציבור הרחב, כן תיאבק בה יותר היהדות הממוסדת ותוקיע אותה כעיוות. אולם נראה לי שהתנגדות זו נידונה לכשלון. יותר מדי לבבות בחברה הישראלית כמהים לרוחניות חופשית או ליהדות של חופש פנימי, ורבים מדי נקעה נפשם מן המונופולין הרבני על הדתיות. יהי רצון שבמהפכת הדתיוּת החופשית הזו נהיה אנחנו, הישראלים, חלוצים עולמיים, כפי שהיינו, לפני אלפי שנים, חלוצי המהפכה המונותיאיסטית.
ד"ר רן להב הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה
הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן
הדתיות החילונית הסמויה מאת: רן להב 28/02/2005
קורס לסטודנטים לפילוסופיה על קשר בין אדם ואלוהים באוניברסיטת חיפה, הביא את הד"ר רן להב להכרה כי בישראל ישנו צמא עצום לרוחניות שאיננה קשורה עם מימסד דתי מכל סוג שהוא. רן להב מחפש אחר עיצוב מחודש לחוויה הדתית לסוגיה
לקראת תחילתה של שנת הלימודים באוניברסיטת חיפה נתבקשתי, כבשנים קודמות, להגדיר את נושא הקורס לתואר הראשון שעמדתי ללמד במחלקה לפילוסופיה. עלה בדעתי להיות נועז הפעם, לחרוג מן הנושאים האקדמיים הבטוחים ולעסוק בנושא הקרוב ללבי: אמונה באלוהים. אלוהים אינו נושא מבטיח באוניברסיטה חילונית והוא עשוי להרתיע רבים בעידן הספקני, השכלתני והפרגמטי שלנו. בכל זאת, החלטתי להסתכן וקיוויתי שיימצאו די תלמידים למלא את המיכסה המינימלית לקיומו של קורס. רשמתי בטופס את הכותרת: "אדם ואלוהים", והסברתי בקצרה שהקורס יעסוק בתפישות השונות בדבר היחס שבין האדם לאלוהיו.
כשהחלה ההרשמה, התקשרה אלי מזכירת החוג לפילוסופיה ושאלה אם אסכים להגדיל את מיכסת המשתתפים בקורס מעבר לשישים, בגלל ריבוי הסטודנטים הפונים. הסכמתי, כמובן, אבל התפלאתי: בשיעורי רשות בפילוסופיה לומדים בדרך-כלל בין עשרים לשלושים תלמידים. מי הם המתעניינים באלוהים?
שיערתי לתומי שאלו הם בוודאי יוצאי הודו, בוגרי האשראמים ומסיבות הסמים של גואה, ואולי גם חברים בכיתות של ה"עידן החדש". נאנחתי לעצמי והרהרתי, שאצטרך להקדיש את השיעורים הראשונים לדיון אקדמי אשר יעגן את הסטודנטים הללו בדרכי החשיבה הרציונלית, ויבהיר להם שאלוהים הוא יותר מחוויית "היי" רגעית.
עם תחילת הסמסטר עמדתי באולם רחב ידיים מול כשישים צעירים, שנראו סטודנטים רגילים. איש מהם לא לבש בגדי פשתן לבנים בנוסח הודו. לאחר שהסברתי את מסגרת הקורס וחובותיו, ביקשתי מהם לרשום על דף, בכמה שורות, מדוע באו לקורס ומהו הקשר האישי שלהם לנושא. כשקראתי את דבריהם, נדהמתי. רובם הגדול סיפרו שהם אינם מאמינים באלוהים ומעולם לא היתה להם כל שייכות לדת או לכת כלשהי. מדוע, אם כן, נרשמו לקורס? ההסבר הנפוץ היה: כדי להבין מה מניע בני-אדם להאמין באמונותיהם ולהתנהג בדרכיהם.
הנגיעה הדתית הראשונה
לאור הממצאים המפתיעים, שיניתי את התוכנית של השיעורים הראשונים והרחבתי את הדיון אל מעבר לגבולות הניתוח הרציונלי. התחלנו בחומר קריאה העוסק בחוויות דתיות (קראנו בספרו הקלאסי של ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה"), שכן הנושא ממחיש באופן ישיר וחי את הנגיעה הדתית הראשונה בלבו של האדם. בתחילה הביעו רבים מן הסטודנטים התנגדות רבה לאלוהים. הם הרבו לנגח את הדת כהמצאה אנושית, ואת האלוהים כאשליה מנחמת. אף שתגובתי היתה תמיד שאיננו צריכים להכריע אם אלוהים קיים, אלא להכיר את מאפייניה של התופעה הדתית לפני שנוכל להחליט אם היא אמיתית, רבים הצהירו באופן כמעט כפייתי שהחוויות האלו הן אשליה עצמית.
רק לאחר כשלושה או ארבעה שיעורים התפוגגה ההתנגדות של הסטודנטים. היה נדמה לי שהם פשוט למדו לשים בסוגריים את שאלת קיומו או אי-קיומו של האלוהים, ולהתעלם ממנה לצורך הדיון. אולם ככל שחלף הזמן, שמתי לב לשינוי. חלק מהסטודנטים הביעו את התפעלותם מהתיאורים של החוויות הדתיות, אחרים צידדו בתפישה דתית זו או אחרת. כמה תלמידים אף סיפרו לי, בתרגילים שהגישו או בשיחות אישיות לאחר השיעור, על חוויות רוחניות שחוו.
לאחר שסיימנו לדון בחוויה הדתית, המשכנו לשלושה נושאים נוספים: הפליאה והיראה הדתית, הכמיהה הדתית והאמונה הדתית. חומר הלימוד בכל אחד מארבעת נושאי הקורס שילב סיפורים אישיים מן הספרות המקצועית ותיאוריות כלליות של ההוגים המרכזיים. הופתעתי מעומק השינוי ביחסם של הסטודנטים, ורק בהסתכלות לאחור אני מבין מהו הגורם העיקרי שפתח את לבם: הדיונים וחומר הקריאה עסקו באלוהים ללא המטען הרבני של מצוות, ואיסורים, או פלפול תלמודי. דיברנו על החוויה – לא של אלוהים שקרע את הים וציווה עלינו להניח תפילין, אלא של הממשות האלוהית הנוגעת בלבו של האדם. קראנו על הכמיהה – לא לאלוהים של כיפות וציציות וסידורי תפילה, אלא לנוכחות שבפנימיותינו המעניקה לנו משמעות וביטחון; ולאלוהים האישי הזה, הנוגע בנו ושלבנו פונה אליו, תלמידים רבים יכלו לחוש חיבור אמיתי.
כאשר ביקשתי בסוף הסמסטר לתאר בכתב מה למדו הסטודנטים על הדתיות במשך הקורס (באופן אנונימי או בחתימת שמם, כרצונם), קיבלתי תשובות "דתיות" רבות, והציטוטים כאן כולם באישורם של בעלי הדברים. אחד התלמידים, אורן, כתב: "הקורס שימש למעשה 'טריגר' למה שהיה, ויש לי בפנים. לאחר ההבנה של החוויות הדתיות, הצלחתי לראשונה לחבר את כל מה שעברתי, ולכן החיבור לקורס היה ממשי ואישי. מחד גיסא, הקשבתי לך ולשאר הסטודנטים והצלחתי לחבר את כל החלקים המפוזרים שהיו בתוכי. ומאידך, החיבור אלי היה אוטומטי והנפש שבתוכי התחילה לשאוב את המידע שזרם והשתולל בחדר, כאילו סוף-סוף היא מקבלת תשובות...". בשיחה לאחר מכן סיפר אורן, שבעקבות הקורס נוכח לדעת שמאז ומתמיד היה טבוע בו "משהו" רוחני והוא תמיד חיפש אחריו, אבל עד עכשיו לא כל-כך שם לב לכך. "החברה המערבית מעודדת ריצה אחר תארים והישגיות, והריצה הזו מסתירה מאיתנו שאנחנו בחיפוש אחרי ה'משהו' הזה. הדבר הרוחני הזה טבוע בהמון אנשים. אני אישית מכיר כמה אנשים כאלה, אם כי הם לא מראים את זה כלפי חוץ, כי הם מפחדים מן התגובות. אבל כל אחד מחזיק חלק מהאלוהים בתוכו".
הילה, שגדלה בקיבוץ חילוני, כתבה: "האלוהים הוא בתוכי. ככה יותר קל לי למצוא מקום להאמין בו". כשביקשתי ממנה להסביר, סיפרה שפעם חוותה חוויה דתית אבל פטרה אותה כסתם רגש. "אלוהים היה מכוסה בשכבות-שכבות של 'לאכול כשר' ו'לא לנסוע בשבת', שתמיד עוררו בי 'אנטי'. הקורס הוריד מאלוהים את השכבות האלו. תמיד חשבתי שאלוהים שייך לאנשים שמקיימים מצוות. עכשיו אני יודעת שהוא כאן בפנים, ושאני יכולה לקבל ממנו כוחות, שחרור, ביטחון".
תלמידה אחרת, גם היא שמה הילה, כתבה: "אחרי זמן רב של הזנחה, האמונה שוב קיבלה מקום מרכזי בתודעתי... האמונה הפרטית הייחודית של כל אדם היא תמיד שם איתו, בנפשו, וההבדל הוא ביחס שהיא מקבלת ובמקום שהאדם מחליט לפנות לה בחייו... בעקבות הקורס החזרתי את האמונה למקום מרכזי בחיי. היא כבר לא ילדה מוזנחת".
ניר כתב: "מצאתי שאני לגמרי מאמין בניצוץ האלוהי, שקיים בכל אחד מאיתנו, ניצוץ שתר ומחפש אחר הקשר הרוחני עם ה'אחֵר לגמרי'" (כלומר, עם הממשות האלוהית, במונחים של ההוגה רודולף אוטו, שקראנו מתוך כתביו בקורס), והוסיף בעל-פה: "קשה לי לקרוא לדבר הזה, שאין לו צורה ואין לו פנים, אלוהים. אני סולד מהדת הממוסדת, וקשה לנתק את הפן הרוחני מהמימסד הדתי".
רובם הגדול של דפי המשוב שקיבלתי, כמו גם השיחות שניהלתי עם הסטודנטים, היו ברוח זו. בעקבות הקורס, נאמר לי, הם הכירו בדבר-מה שקודם לכן לא ניתנו לו ההזדמנות, המילים או הלגיטימציה להתבטא. הקורס לא נטע בהם דתיות חדשה, אלא עזר להם לגלות את הדתיות – ה"אמונה", ה"ניצוץ האלוהי", "משהו רוחני" – שכבר היתה חבויה בלבם.
היו, כמובן, כאלה שלא גילו אמונה בלבם, אולם נראה שגם הם למדו שהדתיות אינה סתם שטות של רפי השכל. כך, אדי, שהיה מן המתנגדים החריפים בשיעורים הראשונים, כתב לי כשבועיים לאחר תום הלימודים: "תודה לך על הקורס המעניין, שגרם אפילו למטריאליסט קיצוני כמוני להרהר בדברים מחדש. רציונליזציה כנגד הדת היא קלה כמו לירות בברווז יושב. למרבה הפלא, הברווז ממשיך לחיות באושר ובשלום".
דתיות ללא דת
ניתן להניח שתלמידי הקורס אינם יחידים במינם בחברה הישראלית, והם מייצגים רבים אחרים. אם כן, הרי מדובר בעמדה פנימית נפוצה בקרב הציבור ה"חילוני". אין היא "דתית" במובן של דת ממוסדת, משום שהאדם תופש את עמדתו כמבטאת מפגש אישי ואינטימי בינו לבין "כוח עליון" או "ניצוץ אלוהי" או "אלוהים", "ממשות", "נוכחות", "אור" וכו', מפגש שאין לו ולא כלום עם כלליה ואמונותיה של קבוצה דתית זו או אחרת. עם זאת, זוהי עמדה "דתית" במובן זה שהיא מבטאת פנייה אל המוחלט, אל הקדושה, אל האלוהי, אל שורש הממשות.
דתיות ללא דת זו נבדלת לא רק מן היהדות המסורתית, אלא גם מן הרוחניות של ה"עידן החדש" ושל דתות המזרח, משום שאינה מכילה תיאוריות ("ידע") על הנפש, על החיים לאחר המוות וכו', אין לה פרקטיקות מדיטטיביות ופולחניות מוגדרות, אין בה מורי-דרך וקהילות, וגם לא מתכונים לשיפור חייו של הפרט. זוהי דתיות ללא טכניקות, ללא גופי ידע, ללא ספרי קודש, ללא גורו או רב, ללא כללי פולחן. זוהי דתיותו של הלב.
למרות נפוצותה, איננו מרבים לשמוע על הדתיות הזו, הן בגלל אופייה האינטימי והן מפני שבעולם ה"חילוני" שורר הלך-רוח של חשד כלפי הדת ואף סלידה ממנה, מחד, ומכל דבר הנראה כחורג מגבולות הרציונליות, מאידך. התוצאה היא שאין זה קל לספר אפילו לחבר טוב על חוויות דתיות או על אמונה דתית, מחשש לתגובה ביקורתית או מלגלגת. ובכל זאת, דתיות "חילונית" זו קיימת, ונראה לי שזוהי הסיבה הסמויה לכך שסטודנטים רבים כל-כך נהרו אל קורס בעל שם דתי כל-כך.
לוּ: מפגש פנימי
המפגש האישי עם הנוכחות האלוהית מתבטא במגוון אופנים: בדממה פנימית, בגלי ריגוש העולים מאי-שם, בפליאה אל מול הטבע, בביטחון ומנוחה ושחרור פנימיים, בשיח פנימי עם אותה נוכחות, בבכי לא מובן הנובע ממעמקי הנפש, בזרימה חסרת מאמץ, בתחושה שהכול יפה ובהיר ונכון, ואף קדוש. אולם בגלל אופיו הפנימי, קשה להגדיר מפגש זה במאפיינים אוניברסליים. יש לספר עליו, כפי שהוא מתבטא בחייו של אדם זה או אחר, וביכולתי לספר רק על עצמי.
בספרי "לוּ: יומן פנימי", כיניתי את הנוכחות הפנימית הזו בשם "לוּ" (שם ששאלתי, בגלל צלילו, מלשונו של שבט נידח). תיארתי בו מסע הכולל חוויות רוחניות, מאבקים פנימיים, מפגשים עם אנשי דת והתבודדויות ממושכות. תחילה שמרתי את כתב-היד לעצמי ושיתפתי בו רק חברים מעטים. אולם כשהבנתי ש"לוּ" עולה גם בלבבות רבים אחרים, החלטתי להוציאו לאור.
את נגיעותיו הראשונות של ה"לוּ" חשתי בעת טיול שערכתי לבדי באלסקה, כהפוגה מן העבודה המפרכת והמתסכלת באוניברסיטה בטקסס שבארצות-הברית, שלימדתי בה אז:
"דבר-מה מוסיף לגעת אצלי בלב, לא מן הצד שלי, זה שאני מכיר, אלא מצדו האחר, הנסתר, מן הדופן החיצונית. דבר-מה דוחק ומתאווה להיכנס. מין רגשה מתרפקת ובוכה, דוחפת לעלות ולפרוץ מלמטה, תחת קרשי הרצפה פנימה אל תוכי, מתוך מצולה בלתי ידועה, ומשם למעלה, אל החזה והגרון. ואולי אין זה רגש כלל, אין הוא בא מן הכיוון המוכר של הרגשות הרגילים. באפרוריות הריקה של הכבישים אני חש בו לעתים: ים של כאב מתוק ומטהר, חמים ורחב" (רן להב, "לוּ: יומן פנימי", אסטרולוג, הוד-השרון, 2004, עמ' 32).
הנוכחות, שחדרה אל תוכי במפתיע, תלשה אותי מן המירוץ האקדמי אחר פרסומים ודרגות. כמיהה חדשה נבטה בי, להתקרב אל הממשות שנגעה בי. נודע לי על מנזר שתקנים בקרבת עיר מגוריי, והרעיון של התבודדות שקטה בטבע משך את לבי. כתבתי לראש המנזר, סיפרתי לו על חוויותי והסברתי שאינני נוצרי. הוא הזמין אותי לשבוע, "לבחון מה אלוהים רוצה לעשות" בחיי.
מאז הרביתי להתבודד במקומות שונים, אולם חוויה אחת שחוויתי ביער באותו שבוע ראשון נותרה בתוכי במשך שנים, כעמוד האש שהתווה את דרכי:
"וכאן, בעלייה, ירד עלי לוּ עצום… ומרגע זה משתתקות המילים בבואן לתאר את האינסוף האלוהי שעטף אותי בחסדו. העולם נפער בתוכי לקראת ממשות אחרת. נוכחות עצומה באה ועטפה וגדשה את כולי, גדולה מכל אפשרות של דמיון אנושי, אחרת לחלוטין, בעוצמה ובחסד ובקדושה שאין להם שיעור, מטביעה ומאיינת את הכול. 'כי גבר עלינו חסדו'.
"מוצף בחסד חם של אהבה שאין לה גבולות וסמיכה כזרם של פלדה רכה, עמדתי, ישבתי, ריחפתי – הלוּ נשר עלי מכל עבר כמו פתיתים של שלג, שטף אל תוכי כמו גלים, פעל במעמקיי את פעולתו. הוא עלה בתוכי עמוק מן העמוקים שברגשותי, קרוב אלי יותר משאני עצמי עם עצמי, נוגע בי במעמקים שמעולם לא ידעתי, בשורש מהותי...
"...כך עמדתי מתמוסס ונעלם ומתרומם ומתעלה, אני בלבה של הממשות הקדושה והיא בעמקי המקום שממנו נובט קיומי, מתייפח באהבה עצומה, בוכה מן המתיקות האינסופית שלא יכולתי להכילה. מים גדולים וטובים זרמו אל תוכי עוד ועוד, ואני לא יכולתי ללגום את כולם" (עמ' 56).
מאז למדתי שרבים חווים את נוכחות ה"לוּ", בעוצמות שונות ובאיכויות ובאופנים שונים. אבל כפי שהעידו התלמידים, רבים גם אינם מניחים לעצמם להיפתח אליה. בעולם הרציונלי והמהיר שלנו, תאב ההישגים והתוצאות, קל יותר לפטור תחושת נוכחות ממין זה כסתם מצב-רוח טוב ולהמשיך בעיסוקים העצמיים הישנים, במקום להשתיק את ה"אני" העסוק בעיסוקיו, לפתוח מרחב פנימי לנוכחות החדשה ולטפחה. ואף על פי כן, היא מוסיפה להופיע בפנימיותנו ולעלות בלבבות.
דתיות העתיד?
כמה אנשים "דתיים" שקראו את ספרי מצאו בו עניין, משום שבעיניהם רוחניות של "לוּ" היא התחלה של תנועה בכיוון הנכון. אם תמשיך בדרכך, כך רמזו לי, תגיע ליהדות המסורתית, תתחיל להניח תפילין ולאכול מזון כשר ולקבל על עצמך את סמכותם של החוקים הרבניים.
נראה לי שאנשים אלו טועים בהבנתה של מהות התופעה. רוחניות של "לוּ" אינה נקודת התחלה גרידא. אין היא זרע גולמי למשהו שעוד יצמח ויעלה, אלא עמדה רוחנית בשלה ומלאה, ואף יותר מזה: רוחניות העתיד.
הדתות המסורתיות הרגילו אותנו לחשוב על הדתיות כאפשרית רק בתוך מסגרת מוגדרת וסמכותית של עיקרי אמונה וידע מקודש, חוקי התנהגות, פולחנים ותרגילים רוחניים, כתבי קודש ומימסד דתי. כך הדבר בכל דת מסורתית בעולם, וכיתות ה"עידן החדש" הולכות בנאמנות בעקבותיהן. מנקודת מבט זו נדמה שכל עוד לא הגדרנו כללי תפילה ופולחן או מדיטציה, הרי עדיין לא הגענו, אנחנו רק בדרך.
רוחניות אישית-חופשית היתה קיימת תמיד, אולם עד כה רק כתופעה שולית. אני מאמין שהיום אנו מוכנים לה יותר מאי-פעם. רוח חדשה מנשבת באווירה התרבותית והרעיונית של ימינו. שהרי האדם כאינדיבידואל, כפרט שזהותו וערכו טמונים בייחודיותו, הוא תגלית חדשה. כך, הרעיונות של חופש המצפון והביטוי האישי, זכויותיו של הפרט, שוויון ערך האדם באשר הוא אדם – אלו ודומיהם התחילו לנבוט במערב רק ב-300 השנים האחרונות, ובעשורים האחרונים בלבד הגיעו לפריחה. תפישת אדם חדשה זו קוראת לגישה רוחנית מהפכנית, שעל-פיה האדם פוגש את אלוהיו כפרט ייחודי, ללא תיווכן של סמכויות דתיות ונוסחאות המתאימות לכול. אלא שהיהדות המסורתית, כמו דתות מסורתיות אחרות, עדיין לא עיכלה את הבשורה החדשה והיא דבקה בתפישה המיושנת של דחיסת האינדיבידואל אל תוך מסגרות מוכנות מראש.
עדות לשינוי העצום שעברה התרבות המערבית היא הרוח הפוסט-מודרניסטית שצצה ועלתה בשלושים השנים האחרונות, עם סיסמאות הרחוב הפופולריות שלה, כגון "הכול יחסי" או "כל אחד והאמת הסובייקטיבית שלו". על אף פשטנותן ושטחיותן של הסיסמאות הנפוצות הללו, יש בהן ניצוץ של תובנה חשובה: אדם בן-זמננו אינו בוטח עוד בנוסחאות אוניברסליות, והוא נכון לחיות בעולם שאין בו מסגרות מוצקות. במובן זה אנו חיים היום בתקופה חדשה, שלא היתה כמותה בתולדות העולם. בלבנו אנחנו מוכנים כבר לרוחניות מסוג חדש לחלוטין, לרוחניות של גישוש ללא תשובות סופיות ושורות תחתונות, של כמיהה ללא כללי מעשה ועיקרי אמונה, של אחווה רוחנית בין שונים, במקום ציות ותמימות דעים.
בישראל, כך נראה לי, מוכנוּת זו היא רבה במיוחד. צמא רוחני גדול קיים בארץ, כפי שמעידים גלי הצעירים הנוסעים להודו, הפופולריות הגואה של כיתות ה"עידן החדש", תופעת החוזרים בתשובה, וכן הסטודנטים בכיתה שלימדתי. אלא שמבחינתם של רבים, צמא זה אינו בא על סיפוקו בישיבות החרדיות, בתחליפים המימיים של הרפורמים או הקונסרבטיבים, וגם לא בתיאוריות הפנטסטיות של כיתות ה"עידן החדש". ומדרכו של צמא כזה, שהוא מוצא לבסוף ערוצים לבטא את עצמו. נראה לי שהאתגר העומד היום בפני הצמאים הללו הוא לפתח שפות רוחניות חדשות אשר יפְתְחו אופקים רוחניים שיש בהם כדי להרוות את הנפש החופשית, בלי לחנוק אותה בדוקטרינות ונוסחאות. ובכל הנוגע לאלו שהיהדות קרובה ללבם, האתגר הוא לפתוח אופקים שיהיו אמנם חופשיים ואישיים, אבל שפתם יהודית.
אני משער, שככל שתתפשט בארץ הדתיות של ה"לוּ", ככל שתעלה הבשורה החדשה ותקבל לגיטימציה בקרב הציבור הרחב, כן תיאבק בה יותר היהדות הממוסדת ותוקיע אותה כעיוות. אולם נראה לי שהתנגדות זו נידונה לכשלון. יותר מדי לבבות בחברה הישראלית כמהים לרוחניות חופשית או ליהדות של חופש פנימי, ורבים מדי נקעה נפשם מן המונופולין הרבני על הדתיות. יהי רצון שבמהפכת הדתיוּת החופשית הזו נהיה אנחנו, הישראלים, חלוצים עולמיים, כפי שהיינו, לפני אלפי שנים, חלוצי המהפכה המונותיאיסטית.
ד"ר רן להב הוא מרצה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה
הכתבה פורסמה בגיליון מספר 26 של "ארץ אחרת". להזמנת הגיליון לחצו כאן
יום רביעי, 31 במרץ 2010
ידיעות חדשותיות ייכתבו על ידי מחשב
האם את הכתבה הבאה שתקראו יכתוב מחשב?
מאת אסף שטול-טראורינג, כתב "הארץ" לענייני מדע
אתרים בארה"ב מפתחים אלגוריתם שמכין ידיעות חדשותיות מבלי מגע יד אדם
העיתונאים הלכו הביתה, רק המחשבים נשארו
תצלום: רויטרס המתמטיקאי אלן טורינג הציע ב-1950 מבחן פשוט שאמור לבדוק אם למכונה נתונה יש בינה מלאכותית: אדם המשמש שופט מנהל דיאלוג עם שני גורמים המוסתרים מעיניו: האחד המכונה העומדת למבחן והשני אדם מן השורה. אם השופט אינו יכול לקבוע מיהו האדם ומי המכונה, הרי שלמכונה בינה מלאכותית. רוב החוקרים מעריכים כי עוד ארוכה הדרך עד ליצירת מכונה שתעבור את מבחן טורינג בהצלחה. אולם יש הטוענים כי מחשבים מודרניים יצליחו לעבור ניסוי דומה - נקרא לו "מבחן טורינג העיתונאי" - כבר בעתיד הנראה לעין. מתכנתים אמריקאים מפתחים בימים אלה מודלים אלגוריתמיים לייצור ידיעות עיתונאיות; הם מקווים שבעתיד הקרוב לא יוכלו הקוראים-שופטים להבחין בהבדל בין ידיעות אלה לבין תוכן פרי מקלדתם של עיתונאים בשר ודם. בינתיים, העלבון שמור לכתבי הספורט בלבד. אתר הספורט האמריקאי StatSheet.com הודיע לפני כמה ימים כי בכוונתו להפיק באופן אוטומטי ידיעות העוסקות במשחקי ספורט, באמצעות מודלים אלגוריתמיים. מטרתו המוצהרת של האתר היא כי לפחות 90% מהקוראים לא יוכלו להבדיל בין הידיעות שנכתבו על ידי כתבים לבין הידיעות ש"נכתבו" על ידי האלגוריתם. המיזם של האתר צפוי לפעול בדומה למודל לייצור תוכן אוטומטי שפיתחה מעבדת Intelligent Information באוניברסיטת נורת'ווסטרן בארה"ב, בשיתוף פעולה עם בית הספר לעיתונות של האוניברסיטה. תוכנה שפיתחה המעבדה, הקרויה StatsMonkey, מייצרת באופן אוטומטי ידיעות ספורט מנתוני משחקים שמוזנים אליה. התוכנה אינה מחליפה רק את הכתב, אלא גם את העורך: לידיעה מצורפת כותרת מתאימה ותצלום של השחקן המרכזי במשחק. התוכנה, שמוגבלת כיום ליצירת ידיעות העוסקות במשחקי ספורט, בנויה על מודלים סטטיסטיים שמאפשרים את זיהויו של המידע החדש והחשוב ביותר בתוצאות משחק זה או אחר: התוכנה סורקת אחר שינויים בין תוצאות המשחק לתוצאות קודמות והסתברויות ניצחון. גם הפעולות והשחקנים המרכזיים במשחק מזוהים בצורה דומה. למערכת הממוחשבת ארכיון הכולל את הסוגים השונים של העלילות או הסיפורים שעשויים להיות לידיעה, כגון ניצחון שהושג בדקה ה-90 או תבוסה מוחצת של אחת הקבוצות. לטענת מפתחי התוכנה, ביכולתה אף לדווח על משחק מנקודת המבט של שתי הקבוצות המשחקות; קוראים המתלוננים על חוסר אובייקטיביות בדפי הספורט יראו בכך יתרון גדול. מטבע הדברים, הפיתוח מוגבל כעת לידיעות עשירות בנתונים, כגון אלה הנפוצות בעיתוני הספורט והכלכלה. מפתחי StatsMonkey מדגישים כי התוכנה אינה נועדה להחליף את העיתונאי, אלא להקל על עבודתו. "התוכנה יודעת איך והיכן למצוא מידע ונתונים, אך בסופו של דבר יהיה זה העיתונאי שיצטרך לתת את נקודת המבט האישית שלו לסיפור", אמרה לגרדיאן כריסטין המונד מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, "זה רק יעניק לעיתונאים עמדת פתיחה לעבוד איתה". כך מסר מחשבנו לענייני ספורטהקטע הבא, המתאר משחק בייסבול בליגת המכללות האמריקאית, נכתב במלואו באמצעות אלגוריתם (ותורגם על ידי מתרגם בשר ודם): "המגיש טוני בוצ'יפרו נשא על כתפיו את נבחרת הבייסבול של מישיגן סטייט ספרטנס ביום ראשון, והוביל אותה לניצחון 3-0 על נוטרדאם פייטינג אייריש (11-7) באצטדיון פרנק אק. בוצ'יפרו מנע מהפייטינג אייריש להשיג נקודות כלשהן בתשעת הסיבובים שבהם השתתף (12-4). הוא פסל חמישה חובטים ואפשר רק הליכה אחת ושלוש חבטות. משחקה הבא של מישיגן ייערך ב-26 במארס, באוקלנד".
יום שלישי, 9 בפברואר 2010
רעיונות לנושאים ולשאלות מחקר
דוגמאות מעבודות סמינריוניות (לקוח מהאו"פ)
בסעיף זה מובאות דוגמאות לסוגים שונים של עבודות סמינריוניות, מקצתן אמפיריות ומקצתן עיוניות. כל דוגמה כוללת פירוט של תחום המחקר, שאלת המחקר ושיטת המחקר. אפשר להעלות שאלות מחקר רבות בכל תחום מחקר, אך בדרך-כלל עליכם להתמקד בעבודתכם בשאלת מחקר מרכזית אחת. במקרים רבים אפשר ליישם יותר משיטת מחקר אחת כדי לענות על שאלת המחקר. בעבודתכם תיישמו לרוב שיטת מחקר עיקרית אחת, ולעתים תסתייעו גם בשיטות נוספות.
תחום המחקר:
מערכות מידע תחרותיות בשוק ההון בישראל.
שאלת המחקר:
האם אתר אינטרנט אינטראקטיבי הוא כורח אסטרטגי לבנקים ולבתי השקעות בניירות ערך הפועלים בישראל?
שיטת המחקר:
ניתוח תכנים וסוגי פעילויות באתרי אינטרנט של בנקים ובתי השקעות, וראיונות עומק עם מנהלי מערכות מידע בבנק קטן ובשני בתי השקעות.
תחום המחקר:
מיזמים משותפים בין-לאומיים.
שאלת המחקר:
כיצד משפיעים הבדלים בסוג התעשייה, בסוג הבעלות ובגודל חברות-האם על האפקטיביות של מיזמים משותפים בין-לאומיים?
שיטת המחקר:
ניתוח ספרות תאורטית ומחקרית בתחום שאלת המחקר.
תחום המחקר:
ניהול משאבי אנוש בין-לאומי.
שאלת המחקר:
האם אסטרטגיית פיקוח ושליטה צנטרליסטית בחברה רב-לאומית היא גורם בכישלון מוצביה במשימותיהם מעבר לים?
שיטת המחקר:
ניתוח ספרות תאורטית ומחקרית בתחום שאלת המחקר.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של תשתית הכבישים בישראל.
שאלת המחקר:
האם סלילת כביש חוצה ישראל תגדיל את סך הרווחה הכלכלית? ניתוח השפעותיו הסביבתיות של הכביש לעומת תועלתו למשק.
שיטת המחקר:
ניתוח מאמרים כלכליים וספרות מחקר בנושא השפעות חיצוניות וכלכלת תחבורה.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של מערכת החינוך בישראל.
שאלת המחקר:
מה עשויות להיות ההשלכות הכלכליות של הפרטת חלקים נוספים במערכת החינוך? בחינת השפעות ההפרטה על השוויוניות ועל הנטל הכלכלי הציבורי.
שיטת המחקר:
בחינת מערכת ההקצבות, ניתוח מאמרי מחקר כלכליים וספרות מחקר בנושא חינוך כמוצר ציבורי והפרטתו.
תחום המחקר:
הפרטת מונופולים.
שאלת המחקר:
האם יש להפריט את חברת החשמל בישראל? כיצד?
שיטת המחקר:
השוואת משק החשמל בישראל ובחו"ל ובחינת מאמרים בנושא הפרטת מונופולים וחשיפת חברות ממשלתיות לתחרות.
תחום המחקר:
שימוש בצבע בפרסום.
שאלת המחקר:
כיצד משפיע הצבע על זכירה של פרסומות מודפסות?
שיטת המחקר:
סקירת ספרות מחקרית וניסוי בקרב צרכנים.
תחום המחקר:
מוצרים "ירוקים" (ידידותיים לסביבה).
שאלת המחקר:
באיזו מידה "פרסום ירוק" משפיע על תדמית החברה המפרסמת ועל כוונת הקנייה של הצרכן?
שיטת המחקר:
ניתוח תוכן של כתבי עת בנושא פרסום תדמיתי ופרסום ירוק, ושאלון בקרב צרכנים.
תחום המחקר:
יחסי עבודה באוסטריה.
שאלת המחקר:
האם הביזור מפחית את עוצמתם של האיגודים המקצועיים באוסטריה?
שיטת המחקר:
ניתוח ספרות מקצועית וראיונות.
תחום המחקר:
מנגנונים ליישוב סכסוכי עבודה.
שאלת המחקר:
האם גישור הוא מנגנון יעיל ליישוב סכסוכים בעת החדשה?
שיטת המחקר:
חקר שביתת הרופאים בישראל בשנת 2000 באמצעות ניתוח ספרות מקצועית, אירועים וראיונות.
תחום המחקר:
התנהגות משיבים בסקרים ארגוניים רגישים.
שאלת המחקר:
האם יש קשר בין מידת האנונימיות ששיטת הסקר מאפשרת למרואיינים לבין איכות המידע שהם מוסרים?
שיטת המחקר:
השוואה בין שאלונים הנשלחים בדואר אלקטרוני לבין שאלונים הנשלחים בדואר פנימי בסקר שביעות רצון של עובדים בחברת מחשבים.
תחום המחקר:
בעיית הסירוב בסקרים.
שאלת המחקר:
מהם הגורמים לסירוב להשתתף בסקרים בקרב חברי קיבוצים בישראל?
שיטת המחקר:
סקר עמדות כלפי סקרים הכולל שאלות לגבי מידת האמון בממצאי סקרים, מידת הנכונות להשתתף בסקרים, תדירות ההשתתפות בסקרים ועוד.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של תגמול מנהלים בכירים.
שאלת המחקר:
מה הקשר בין גובה שכר המנהלים הבכירים לביצועי החברות?
שיטת המחקר:
ניתוח סטטיסטי של מדגם מייצג של חברות שניירות הערך שלהן נסחרים בבורסה בתל-אביב; הדוחות הכספיים שלהן משמשים כמקור לנתונים.
תחום המחקר:
הליכים לפתרון קונפליקטים.
שאלת המחקר:
בחינת ההליכים לפתרון קונפליקטים בנושאי משמעת במפגשי הנחיה באו"פ.
שיטת המחקר:
סקירת ספרות מחקרית ועריכת מחקר (העברת שאלונים למנחים וראיונות עם מנחים).
תחום המחקר:
כשלים פסיכולוגיים במשא ומתן.
שאלת המחקר:
השפעת "הכשל התגובתי" על תהליך המיקוח במשא ומתן.
שיטת המחקר:
סקירה וניתוח של ספרות מחקרית.
תחום המחקר:
אסטרטגיות וטקטיקות במשא ומתן.
שאלת המחקר:
ניתוח אסטרטגיות וטקטיקות במשא ומתן בין תחנת רדיו "101" לבין מפרסמים.
שיטת המחקר:
סקירת ספרות מחקרית וניתוח מקרה באמצעות שאלונים, ניתוח דוחות וסיכומי ישיבות.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של שביתות בישראל.
שאלת המחקר:
מהי העלות הכלכלית (במונחים של אובדן תוצר) של שביתות בשנה מסוימת בכל אחד מהענפים הכלכליים ובמשק כולו? האם קיימת מגמה לאורך זמן? מה משקלו של כל אחד מהענפים בסך העלות?
שיטת המחקר:
חישוב התוצר הרֵאלי ליום עבודה בכל אחד מהענפים הכלכליים, והכפלתו במספר ימי העבודה שאבדו באותו ענף בשנה הנידונה. התוצאה נותנת עלות כלכלית במונחים של אובדן תוצר.
בסעיף זה מובאות דוגמאות לסוגים שונים של עבודות סמינריוניות, מקצתן אמפיריות ומקצתן עיוניות. כל דוגמה כוללת פירוט של תחום המחקר, שאלת המחקר ושיטת המחקר. אפשר להעלות שאלות מחקר רבות בכל תחום מחקר, אך בדרך-כלל עליכם להתמקד בעבודתכם בשאלת מחקר מרכזית אחת. במקרים רבים אפשר ליישם יותר משיטת מחקר אחת כדי לענות על שאלת המחקר. בעבודתכם תיישמו לרוב שיטת מחקר עיקרית אחת, ולעתים תסתייעו גם בשיטות נוספות.
תחום המחקר:
מערכות מידע תחרותיות בשוק ההון בישראל.
שאלת המחקר:
האם אתר אינטרנט אינטראקטיבי הוא כורח אסטרטגי לבנקים ולבתי השקעות בניירות ערך הפועלים בישראל?
שיטת המחקר:
ניתוח תכנים וסוגי פעילויות באתרי אינטרנט של בנקים ובתי השקעות, וראיונות עומק עם מנהלי מערכות מידע בבנק קטן ובשני בתי השקעות.
תחום המחקר:
מיזמים משותפים בין-לאומיים.
שאלת המחקר:
כיצד משפיעים הבדלים בסוג התעשייה, בסוג הבעלות ובגודל חברות-האם על האפקטיביות של מיזמים משותפים בין-לאומיים?
שיטת המחקר:
ניתוח ספרות תאורטית ומחקרית בתחום שאלת המחקר.
תחום המחקר:
ניהול משאבי אנוש בין-לאומי.
שאלת המחקר:
האם אסטרטגיית פיקוח ושליטה צנטרליסטית בחברה רב-לאומית היא גורם בכישלון מוצביה במשימותיהם מעבר לים?
שיטת המחקר:
ניתוח ספרות תאורטית ומחקרית בתחום שאלת המחקר.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של תשתית הכבישים בישראל.
שאלת המחקר:
האם סלילת כביש חוצה ישראל תגדיל את סך הרווחה הכלכלית? ניתוח השפעותיו הסביבתיות של הכביש לעומת תועלתו למשק.
שיטת המחקר:
ניתוח מאמרים כלכליים וספרות מחקר בנושא השפעות חיצוניות וכלכלת תחבורה.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של מערכת החינוך בישראל.
שאלת המחקר:
מה עשויות להיות ההשלכות הכלכליות של הפרטת חלקים נוספים במערכת החינוך? בחינת השפעות ההפרטה על השוויוניות ועל הנטל הכלכלי הציבורי.
שיטת המחקר:
בחינת מערכת ההקצבות, ניתוח מאמרי מחקר כלכליים וספרות מחקר בנושא חינוך כמוצר ציבורי והפרטתו.
תחום המחקר:
הפרטת מונופולים.
שאלת המחקר:
האם יש להפריט את חברת החשמל בישראל? כיצד?
שיטת המחקר:
השוואת משק החשמל בישראל ובחו"ל ובחינת מאמרים בנושא הפרטת מונופולים וחשיפת חברות ממשלתיות לתחרות.
תחום המחקר:
שימוש בצבע בפרסום.
שאלת המחקר:
כיצד משפיע הצבע על זכירה של פרסומות מודפסות?
שיטת המחקר:
סקירת ספרות מחקרית וניסוי בקרב צרכנים.
תחום המחקר:
מוצרים "ירוקים" (ידידותיים לסביבה).
שאלת המחקר:
באיזו מידה "פרסום ירוק" משפיע על תדמית החברה המפרסמת ועל כוונת הקנייה של הצרכן?
שיטת המחקר:
ניתוח תוכן של כתבי עת בנושא פרסום תדמיתי ופרסום ירוק, ושאלון בקרב צרכנים.
תחום המחקר:
יחסי עבודה באוסטריה.
שאלת המחקר:
האם הביזור מפחית את עוצמתם של האיגודים המקצועיים באוסטריה?
שיטת המחקר:
ניתוח ספרות מקצועית וראיונות.
תחום המחקר:
מנגנונים ליישוב סכסוכי עבודה.
שאלת המחקר:
האם גישור הוא מנגנון יעיל ליישוב סכסוכים בעת החדשה?
שיטת המחקר:
חקר שביתת הרופאים בישראל בשנת 2000 באמצעות ניתוח ספרות מקצועית, אירועים וראיונות.
תחום המחקר:
התנהגות משיבים בסקרים ארגוניים רגישים.
שאלת המחקר:
האם יש קשר בין מידת האנונימיות ששיטת הסקר מאפשרת למרואיינים לבין איכות המידע שהם מוסרים?
שיטת המחקר:
השוואה בין שאלונים הנשלחים בדואר אלקטרוני לבין שאלונים הנשלחים בדואר פנימי בסקר שביעות רצון של עובדים בחברת מחשבים.
תחום המחקר:
בעיית הסירוב בסקרים.
שאלת המחקר:
מהם הגורמים לסירוב להשתתף בסקרים בקרב חברי קיבוצים בישראל?
שיטת המחקר:
סקר עמדות כלפי סקרים הכולל שאלות לגבי מידת האמון בממצאי סקרים, מידת הנכונות להשתתף בסקרים, תדירות ההשתתפות בסקרים ועוד.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של תגמול מנהלים בכירים.
שאלת המחקר:
מה הקשר בין גובה שכר המנהלים הבכירים לביצועי החברות?
שיטת המחקר:
ניתוח סטטיסטי של מדגם מייצג של חברות שניירות הערך שלהן נסחרים בבורסה בתל-אביב; הדוחות הכספיים שלהן משמשים כמקור לנתונים.
תחום המחקר:
הליכים לפתרון קונפליקטים.
שאלת המחקר:
בחינת ההליכים לפתרון קונפליקטים בנושאי משמעת במפגשי הנחיה באו"פ.
שיטת המחקר:
סקירת ספרות מחקרית ועריכת מחקר (העברת שאלונים למנחים וראיונות עם מנחים).
תחום המחקר:
כשלים פסיכולוגיים במשא ומתן.
שאלת המחקר:
השפעת "הכשל התגובתי" על תהליך המיקוח במשא ומתן.
שיטת המחקר:
סקירה וניתוח של ספרות מחקרית.
תחום המחקר:
אסטרטגיות וטקטיקות במשא ומתן.
שאלת המחקר:
ניתוח אסטרטגיות וטקטיקות במשא ומתן בין תחנת רדיו "101" לבין מפרסמים.
שיטת המחקר:
סקירת ספרות מחקרית וניתוח מקרה באמצעות שאלונים, ניתוח דוחות וסיכומי ישיבות.
תחום המחקר:
היבטים כלכליים של שביתות בישראל.
שאלת המחקר:
מהי העלות הכלכלית (במונחים של אובדן תוצר) של שביתות בשנה מסוימת בכל אחד מהענפים הכלכליים ובמשק כולו? האם קיימת מגמה לאורך זמן? מה משקלו של כל אחד מהענפים בסך העלות?
שיטת המחקר:
חישוב התוצר הרֵאלי ליום עבודה בכל אחד מהענפים הכלכליים, והכפלתו במספר ימי העבודה שאבדו באותו ענף בשנה הנידונה. התוצאה נותנת עלות כלכלית במונחים של אובדן תוצר.
יום שלישי, 2 בפברואר 2010
איך נשארים רלוונטיים?
איך נשארים רלוונטיים
למה שיחה בקפיטריה יעילה יותר משיחה באינטרנט? למה צריך לאתגר אנשים מוכשרים? וכיצד כל זה קשור לחדשנות ולהישרדות
ירון פשר
מחקר חדש, שנעשה בהארוורד ביזנס סקול, בדק ומצא שב-2008 נמכרו ברחבי העולם כ-22 מיליון ספרים בנושא עסקים. בהנחה שהשוק לספרים כאלה מייצג 20% מהאוכלוסיה האמריקאית, או 62 מיליון איש, המשמעות היא שכל רוכש פוטנציאלי קנה בערך שליש ספר בשנה שעברה. ישנם בערך כ-2,000 ספרי עסקים שיוצאים לאור בכל שנה - כך שהסבירות שמישהו יקנה את ספרו החדש של פרופ' גארי האמל היא בערך 35 ל-2,000, או 0.175%, לכן האמל תוהה בשביל מה לכתוב אותו מלכתחילה.
בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", מעיד האמל על עצמו, כי הוא אינו חלק מאותם פרופסורים שיש להם משרד מלא ספרים מהרצפה עד התקרה. הוא טוען שלאף אחד אין זמן לקרוא כל-כך הרבה, כולל אקדמאים ואינטלקטואלים. להערכתו, אם הוא עצמו קרא 10% מתוך 500 הספרים שיושבים אצלו במשרד, אז מדובר בכמות מכובדת.
ולכן, כחלק מההסתגלות למציאות, האמל לא רוצה לכתוב עוד ספר. האמל טוען שכנראה התכונה הכי חשובה היום בכל ארגון היא כושר הסתגלות למציאות כשבעולם הפוך ובלתי יציב כמו זה שבו אנו חיים, כל ארגון באשר הוא מתנדנד על חבל דק בין חוסר רלוונטיות לחדשנות. אלא אם כן הארגון מסוגל להשתנות בקצב שבו השינוי מקיף אותו.
לצאת מהקופסה ולהסתגל לעתיד
בניגוד לנתח שוק או דיפרנציאציה של מוצר, סתגלנות של ארגון היא קונספט אבסטרקטי, אבל הגמול שהיא נותנת משתלם מאוד. ראשית, קרוב לוודאי שארגון בעל כושר הסתגלות גבוה יחוש בצורה פחות חדה ירידה בהכנסות. צניחה דרמטית בשווי שוק של חברה היא תוצר אופייני של כישלון להתאים את עצמה לבגרות בלתי נמנעת של מודל עסקי, או למצות יתרון מול מתחרה חדש ובלתי שגרתי.
חברה סתגלנית בודקת מחדש את האסטרטגיה שלה בלי צורך לעבור בשבילי החידלון, היא ממציאה עצמה מחדש לפני שהעתיד גונב ממנה את ההווה. כתוצאה מכך, היא תחוש בפחות טלטלות כלכליות. משקיעים אוהבים חברות שמדווחות על רווחים יציבים ומענישים כאלה שלא עושים כך.
חברה סתגלנית ממציאה עצמה מחדש לפני שהעתיד גונב ממנה את ההווה
ארגון סתגלני הוא כזה שיודע לזהות ולנצל הזדמנויות, ותמיד מגדיר מחדש את ליבת העיסוק שלו באופנים שפותחים צוהר חדש לצמיחה. אילו חברת Best buy, למשל, הייתה מזהה בזמן את ההזדמנות שבהזמנת DVD בדואר, היא הייתה משאירה את Netfix מאחור בתחום, וכך קוקה קולה יכלה להוביל בעסקי משקאות הספורט במקום Gatorade וג'נרל מוטורס יכלה להיות יצרנית ההיברידיות הגדולה בעולם, במקום טויוטה.
חברה שכל הזמן מחפשת אופקים חדשים תזכה גם ליתרון יחסי במשיכה ובשמירה על כישרונות בארגון. כשחברה שפעם הצליחה עולה על שרטון, בדרך-כלל העובדים הכי מוכשרים שלה לא נשארים לשאוב מים, אלא קופצים מהספינה הטובעת.
חברה דינאמית תצליח לשמור על עובדים שהם מעורבים יותר ונלהבים יותר להגיע לעבודה בכל יום, ולכן - פרודוקטיביים יותר. חברה כזו תהיה גם יותר פרואקטיבית במתן מענה לצרכים משתנים של לקוחותיה, כשהיא מגדירה מחדש את רף הציפיות של הלקוחות שלה באופן חיובי ובכך תגדיל משמעותית את נאמנות לקוחותיה.
אחרי שנים שבהן המנטרה הארגונית הייתה: "אנשים הם הנכס היקר לנו ביותר" - אין זה מקרי שחברות ענק כמו IBM, ג'נרל אלקטריק ופרוקטור אנד גאמבל שומרות על יציבות גם בתקופה של טלטלה עולמית. אין לדידם זמן טוב יותר מאשר תקופת מיתון במימדים היסטוריים בכדי לדחוף אנשים מחוץ לקופסה ולפתח איתם כיוונים חדשים.
משימות של פיתוח מנהלים הם השקעה, אז כמובן שישנן הוצאות לפני שיש החזר; הרי בכדי לשלוף מישהו מעבודה שבה הוא מתפקד טוב ולהציב אותו במקום יש להשקיע בכסף ובאתגר. אבל התוצאה היא שההחזר על ההשקעה הוא בקבלת מנהיג ומוביל דרך.
החברות הטובות ביותר תופרות משימות מהסוג הזה לסביבת העסקים העתידית ומסיבה זו פיתוח גלובלי הפך למימד המרכזי בקרב כל החברות בליגה הזו. ברבות מהן - כמו P&G (קולגייט-פלמוליב), ג'נרל אלקטריק, פפסי, ורבות בFortune 500- - מגיעים רוב הרווחים שלהן מחוץ לגבולות מדינת האם. כולן מאמינות שהתרחבות גלובלית צופנת בתוכה את ההזדמנות הגדולה ביותר שלהן לצמיחה ולעתים גם את האתגרים הגדולים ביותר.
ארגון סתגלני הוא כזה שיודע לזהות ולנצל הזדמנויות [אילוסטרציה: photos to go]
לאתגר את המצוינים ולחשוב רחוק
ראג' קאלאטור (Raj Kalathur) הוא אזרח אמריקני ממוצא הודי, העובד בשביל חברת Deere, יצרנית טרקטורים וציוד חקלאי. הוא אחראי על השיווק והמכירות של החברה במרבית אסיה ואפריקה - מקומות בהם ההיכרות עם החברה הוא מועט ביותר. החברה מחזיקה 50% מנתח השוק האמריקני, אבל קאלאטור אומר ש60% מהלקוחות הפוטנציאליים שלו בהודו, שהיא גם שוק הטרקטורים הגדול בעולם, מעולם לא שמעו על Deere. החברה בונה את קאלאטור ומכשירה אותו לעמוד בראש, מאז הגיח לחברה בקיץ 1996, בזמן שלמד ל- MBAשלו.
בשבוע הראשון לעבודה הם שלחו אותו לבייג'ינג - לברר יותר על תעשיית הבנקאות הסינית וכיצד אפשר לקבל מימון לעסקי הטרקטורים. לא היה לו שום ניסיון בשוק הסיני או בתחום הבנקאות. מאוחר יותר נתנו לו להיות אחראי על הלוגיסטיקה במפעל במקסיקו, וכל אתגר בנה אותו קצת יותר. הוא שייך לסוג העובדים שהחברה עלולה לאבד אחרי 15-7 שנות עבודה, אם לא ישקיעו בו ויאתגרו אותו מעבר לגבולות הרגילים, המצופים מעובד ממוצע.
כשחברה שפעם הצליחה עולה על שרטון, בדרך-כלל העובדים הכי מוכשרים שלה לא נשארים לשאוב מים, אלא קופצים מהספינה הטובעת
פיתוח תוכניות מסוג זה איננו משימה קלה. רבות הן החברות שיש בהן תרבות ארגונית של טווח קצר, שם קשה להעלות על הדעת להשקיע כסף בקטגוריה חדשה של השקעות, שתשתלם רק מאוחר יותר. ולכן פרספקטיבה היא המפתח, משום שחברות שנמצאות הרבה זמן בתעשייה ובשווקים מבינות שפיתוח מנהיגות הוא משחק ארוך טווח ומשתלם. "אנחנו בני 172 שנים, כך שאצלנו בישיבת הנהלה לא מסתכלים רק על השנה הבאה, אלא על כמה עשורים קדימה", אמר מנהל משאבי האנוש של Deere, ריצ'רד מקנאלי.
אלא שלא מספיק רק לדאוג להנהגה העתידית. בשביל להישאר רלוונטיים גם מחר, חברות מעבירות פארקים תעשייתיים שלמים למרכזי ערים ויוצרים פארקים מדעיים אורבאניים שבנויים להכיל את מיטב המוחות והכישרונות. עבור מרבית האמריקנים, המלה פארק תעשייתי מעלה אסוציאציה של קמפוסים יפים ומבנים נמוכי קומה מחוץ למרכזי הערים.
במשך 50 שנה, הארכיטיפ של מקומות כאלה היה פארק תעשייתי בגבעות שמחוץ לדורהם (Durham) בצפון קרוליינה. היום ענקיות ההיי-טק בונות את משכניהן בתוך מרכזי הערים הגדולות ליד אוניברסיטאות, במטרה לשתף איתן פעולה ולפתח ביחד את הדור הבא של עובדי ההיי-טק.
"אנשים הם הנכס היקר לנו ביותר" [אילוסטרציה: photos to go]
להתכנס בערים ולפגוש את הממציאים
בימי השיא שלה, חברת אוליבטי (Olivetii) העסיקה קרוב ל-3,000 עובדים בשכונה קשה של ברצלונה בייצור מכונות כתיבה. היום, אם נכנסים למה שהיה פעם המפעל הישן, מוצאים מתחם שיש בו ערב רב של שפות ותרבויות, המתמזגות במבנה חדשני של אינקובטור היי-טקי בעל ארבע קומות של בטון וזכוכית, המשמש כמשכנם של 55 סטרט-אפים המייצרים הכל, החל מקסדות לאופניים עם כריות אוויר פנימיות וכלה בשירות אודיו אונליין, שיש שקוראים לו הגוגל של המוזיקה.
רבים הם גם הפארקים החדשים בסין, בנסיכויות המפרץ הפרסי ובחלקים בארצות הברית, שבהם מדובר יותר בפיתוחי נדל"ן ראוותניים מאשר בהשקעה באנשים ובחדשנות. הרבה פעמים ממציאים צריכים רק מקום זול בסביבה בעלת גירויים חשיבתיים ותו לא.
אחרים טוענים שכבר אין צורך בפרויקטים גדולים כמו פארקים תעשייתיים, כשממציאים שונים נוהגים גם כך לשתף פעולה באינטרנט. הרי הטלקומוניקציה הזולה וישיבות-הווידיאו הפכו את התקשורת בין הממציאים לקלה גם במרחבי הזמן והגיאוגרפיה. ב-IBM טוענים ש-40% מהעובדים שלהם כלל לא עובדים במשרדים הפיזיים שלהם.
אבל גם המצדדים הגדולים ביותר של מקומות עבודה וירטואליים מודים שיש הרבה יתרונות לריכוז של מוחות יצירתיים, שיעבדו תחת קורת גג אחת. החדשנות שיכולה להתפתח משיחה בקפיטריה גדולה באופן משמעותי יותר מזו שעשויה להתפתח משיחה באינטרנט. הפיתרון בעיני רבים הוא פארקים תעשייתיים בלב החיים האורבאניים, מתוך אמונה שחדשנות צומחת כשיש קשר בין הממציאים לבין מה שקורה בערים הגדולות.
הכתבה התפרסמה במגזין סטטוס, ינואר 2010
למה שיחה בקפיטריה יעילה יותר משיחה באינטרנט? למה צריך לאתגר אנשים מוכשרים? וכיצד כל זה קשור לחדשנות ולהישרדות
ירון פשר
מחקר חדש, שנעשה בהארוורד ביזנס סקול, בדק ומצא שב-2008 נמכרו ברחבי העולם כ-22 מיליון ספרים בנושא עסקים. בהנחה שהשוק לספרים כאלה מייצג 20% מהאוכלוסיה האמריקאית, או 62 מיליון איש, המשמעות היא שכל רוכש פוטנציאלי קנה בערך שליש ספר בשנה שעברה. ישנם בערך כ-2,000 ספרי עסקים שיוצאים לאור בכל שנה - כך שהסבירות שמישהו יקנה את ספרו החדש של פרופ' גארי האמל היא בערך 35 ל-2,000, או 0.175%, לכן האמל תוהה בשביל מה לכתוב אותו מלכתחילה.
בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל", מעיד האמל על עצמו, כי הוא אינו חלק מאותם פרופסורים שיש להם משרד מלא ספרים מהרצפה עד התקרה. הוא טוען שלאף אחד אין זמן לקרוא כל-כך הרבה, כולל אקדמאים ואינטלקטואלים. להערכתו, אם הוא עצמו קרא 10% מתוך 500 הספרים שיושבים אצלו במשרד, אז מדובר בכמות מכובדת.
ולכן, כחלק מההסתגלות למציאות, האמל לא רוצה לכתוב עוד ספר. האמל טוען שכנראה התכונה הכי חשובה היום בכל ארגון היא כושר הסתגלות למציאות כשבעולם הפוך ובלתי יציב כמו זה שבו אנו חיים, כל ארגון באשר הוא מתנדנד על חבל דק בין חוסר רלוונטיות לחדשנות. אלא אם כן הארגון מסוגל להשתנות בקצב שבו השינוי מקיף אותו.
לצאת מהקופסה ולהסתגל לעתיד
בניגוד לנתח שוק או דיפרנציאציה של מוצר, סתגלנות של ארגון היא קונספט אבסטרקטי, אבל הגמול שהיא נותנת משתלם מאוד. ראשית, קרוב לוודאי שארגון בעל כושר הסתגלות גבוה יחוש בצורה פחות חדה ירידה בהכנסות. צניחה דרמטית בשווי שוק של חברה היא תוצר אופייני של כישלון להתאים את עצמה לבגרות בלתי נמנעת של מודל עסקי, או למצות יתרון מול מתחרה חדש ובלתי שגרתי.
חברה סתגלנית בודקת מחדש את האסטרטגיה שלה בלי צורך לעבור בשבילי החידלון, היא ממציאה עצמה מחדש לפני שהעתיד גונב ממנה את ההווה. כתוצאה מכך, היא תחוש בפחות טלטלות כלכליות. משקיעים אוהבים חברות שמדווחות על רווחים יציבים ומענישים כאלה שלא עושים כך.
חברה סתגלנית ממציאה עצמה מחדש לפני שהעתיד גונב ממנה את ההווה
ארגון סתגלני הוא כזה שיודע לזהות ולנצל הזדמנויות, ותמיד מגדיר מחדש את ליבת העיסוק שלו באופנים שפותחים צוהר חדש לצמיחה. אילו חברת Best buy, למשל, הייתה מזהה בזמן את ההזדמנות שבהזמנת DVD בדואר, היא הייתה משאירה את Netfix מאחור בתחום, וכך קוקה קולה יכלה להוביל בעסקי משקאות הספורט במקום Gatorade וג'נרל מוטורס יכלה להיות יצרנית ההיברידיות הגדולה בעולם, במקום טויוטה.
חברה שכל הזמן מחפשת אופקים חדשים תזכה גם ליתרון יחסי במשיכה ובשמירה על כישרונות בארגון. כשחברה שפעם הצליחה עולה על שרטון, בדרך-כלל העובדים הכי מוכשרים שלה לא נשארים לשאוב מים, אלא קופצים מהספינה הטובעת.
חברה דינאמית תצליח לשמור על עובדים שהם מעורבים יותר ונלהבים יותר להגיע לעבודה בכל יום, ולכן - פרודוקטיביים יותר. חברה כזו תהיה גם יותר פרואקטיבית במתן מענה לצרכים משתנים של לקוחותיה, כשהיא מגדירה מחדש את רף הציפיות של הלקוחות שלה באופן חיובי ובכך תגדיל משמעותית את נאמנות לקוחותיה.
אחרי שנים שבהן המנטרה הארגונית הייתה: "אנשים הם הנכס היקר לנו ביותר" - אין זה מקרי שחברות ענק כמו IBM, ג'נרל אלקטריק ופרוקטור אנד גאמבל שומרות על יציבות גם בתקופה של טלטלה עולמית. אין לדידם זמן טוב יותר מאשר תקופת מיתון במימדים היסטוריים בכדי לדחוף אנשים מחוץ לקופסה ולפתח איתם כיוונים חדשים.
משימות של פיתוח מנהלים הם השקעה, אז כמובן שישנן הוצאות לפני שיש החזר; הרי בכדי לשלוף מישהו מעבודה שבה הוא מתפקד טוב ולהציב אותו במקום יש להשקיע בכסף ובאתגר. אבל התוצאה היא שההחזר על ההשקעה הוא בקבלת מנהיג ומוביל דרך.
החברות הטובות ביותר תופרות משימות מהסוג הזה לסביבת העסקים העתידית ומסיבה זו פיתוח גלובלי הפך למימד המרכזי בקרב כל החברות בליגה הזו. ברבות מהן - כמו P&G (קולגייט-פלמוליב), ג'נרל אלקטריק, פפסי, ורבות בFortune 500- - מגיעים רוב הרווחים שלהן מחוץ לגבולות מדינת האם. כולן מאמינות שהתרחבות גלובלית צופנת בתוכה את ההזדמנות הגדולה ביותר שלהן לצמיחה ולעתים גם את האתגרים הגדולים ביותר.
ארגון סתגלני הוא כזה שיודע לזהות ולנצל הזדמנויות [אילוסטרציה: photos to go]
לאתגר את המצוינים ולחשוב רחוק
ראג' קאלאטור (Raj Kalathur) הוא אזרח אמריקני ממוצא הודי, העובד בשביל חברת Deere, יצרנית טרקטורים וציוד חקלאי. הוא אחראי על השיווק והמכירות של החברה במרבית אסיה ואפריקה - מקומות בהם ההיכרות עם החברה הוא מועט ביותר. החברה מחזיקה 50% מנתח השוק האמריקני, אבל קאלאטור אומר ש60% מהלקוחות הפוטנציאליים שלו בהודו, שהיא גם שוק הטרקטורים הגדול בעולם, מעולם לא שמעו על Deere. החברה בונה את קאלאטור ומכשירה אותו לעמוד בראש, מאז הגיח לחברה בקיץ 1996, בזמן שלמד ל- MBAשלו.
בשבוע הראשון לעבודה הם שלחו אותו לבייג'ינג - לברר יותר על תעשיית הבנקאות הסינית וכיצד אפשר לקבל מימון לעסקי הטרקטורים. לא היה לו שום ניסיון בשוק הסיני או בתחום הבנקאות. מאוחר יותר נתנו לו להיות אחראי על הלוגיסטיקה במפעל במקסיקו, וכל אתגר בנה אותו קצת יותר. הוא שייך לסוג העובדים שהחברה עלולה לאבד אחרי 15-7 שנות עבודה, אם לא ישקיעו בו ויאתגרו אותו מעבר לגבולות הרגילים, המצופים מעובד ממוצע.
כשחברה שפעם הצליחה עולה על שרטון, בדרך-כלל העובדים הכי מוכשרים שלה לא נשארים לשאוב מים, אלא קופצים מהספינה הטובעת
פיתוח תוכניות מסוג זה איננו משימה קלה. רבות הן החברות שיש בהן תרבות ארגונית של טווח קצר, שם קשה להעלות על הדעת להשקיע כסף בקטגוריה חדשה של השקעות, שתשתלם רק מאוחר יותר. ולכן פרספקטיבה היא המפתח, משום שחברות שנמצאות הרבה זמן בתעשייה ובשווקים מבינות שפיתוח מנהיגות הוא משחק ארוך טווח ומשתלם. "אנחנו בני 172 שנים, כך שאצלנו בישיבת הנהלה לא מסתכלים רק על השנה הבאה, אלא על כמה עשורים קדימה", אמר מנהל משאבי האנוש של Deere, ריצ'רד מקנאלי.
אלא שלא מספיק רק לדאוג להנהגה העתידית. בשביל להישאר רלוונטיים גם מחר, חברות מעבירות פארקים תעשייתיים שלמים למרכזי ערים ויוצרים פארקים מדעיים אורבאניים שבנויים להכיל את מיטב המוחות והכישרונות. עבור מרבית האמריקנים, המלה פארק תעשייתי מעלה אסוציאציה של קמפוסים יפים ומבנים נמוכי קומה מחוץ למרכזי הערים.
במשך 50 שנה, הארכיטיפ של מקומות כאלה היה פארק תעשייתי בגבעות שמחוץ לדורהם (Durham) בצפון קרוליינה. היום ענקיות ההיי-טק בונות את משכניהן בתוך מרכזי הערים הגדולות ליד אוניברסיטאות, במטרה לשתף איתן פעולה ולפתח ביחד את הדור הבא של עובדי ההיי-טק.
"אנשים הם הנכס היקר לנו ביותר" [אילוסטרציה: photos to go]
להתכנס בערים ולפגוש את הממציאים
בימי השיא שלה, חברת אוליבטי (Olivetii) העסיקה קרוב ל-3,000 עובדים בשכונה קשה של ברצלונה בייצור מכונות כתיבה. היום, אם נכנסים למה שהיה פעם המפעל הישן, מוצאים מתחם שיש בו ערב רב של שפות ותרבויות, המתמזגות במבנה חדשני של אינקובטור היי-טקי בעל ארבע קומות של בטון וזכוכית, המשמש כמשכנם של 55 סטרט-אפים המייצרים הכל, החל מקסדות לאופניים עם כריות אוויר פנימיות וכלה בשירות אודיו אונליין, שיש שקוראים לו הגוגל של המוזיקה.
רבים הם גם הפארקים החדשים בסין, בנסיכויות המפרץ הפרסי ובחלקים בארצות הברית, שבהם מדובר יותר בפיתוחי נדל"ן ראוותניים מאשר בהשקעה באנשים ובחדשנות. הרבה פעמים ממציאים צריכים רק מקום זול בסביבה בעלת גירויים חשיבתיים ותו לא.
אחרים טוענים שכבר אין צורך בפרויקטים גדולים כמו פארקים תעשייתיים, כשממציאים שונים נוהגים גם כך לשתף פעולה באינטרנט. הרי הטלקומוניקציה הזולה וישיבות-הווידיאו הפכו את התקשורת בין הממציאים לקלה גם במרחבי הזמן והגיאוגרפיה. ב-IBM טוענים ש-40% מהעובדים שלהם כלל לא עובדים במשרדים הפיזיים שלהם.
אבל גם המצדדים הגדולים ביותר של מקומות עבודה וירטואליים מודים שיש הרבה יתרונות לריכוז של מוחות יצירתיים, שיעבדו תחת קורת גג אחת. החדשנות שיכולה להתפתח משיחה בקפיטריה גדולה באופן משמעותי יותר מזו שעשויה להתפתח משיחה באינטרנט. הפיתרון בעיני רבים הוא פארקים תעשייתיים בלב החיים האורבאניים, מתוך אמונה שחדשנות צומחת כשיש קשר בין הממציאים לבין מה שקורה בערים הגדולות.
הכתבה התפרסמה במגזין סטטוס, ינואר 2010
הירשם ל-
רשומות (Atom)