עט הזהב - לעזרת סטודנטים בכתיבה אקדמית

<...רוצה להתקדם בעבודה האקדמית? עט הזהב – כתיבה אקדמית ...לכל אדם עת (עט) וחפץ תחת השמיים (קהלת) אלי 054-4-678-152 (ישיר- מענה מהיר ביותר) המושיע האקדמי* (C) - אלא מי? רק כתיבה מקורית, בלעדית בשבילך לפי כללי האקדמיה וכללי הציטוט האחיד APA והדו האתי *מוניטין של 14 שנה *חבר בארגון האמריקאי לכתיבה אקדמית AWA טל. ישיר: 0544678152 * דיסקרטיות מוחלטת * מייל (מענה עוד יותר מהיר!) :hamoshia@gmail.com אתר אקדמיבלוג: www.hamoshia.co.il אז אם כן: הבטיחו מקומכם בסדר העדיפויות שלנו - כי ידינו מלאות עבודה ו - - - אנו עסוקים בלהושיע סטודנטיות וסטודנטים 'המתים' להיוושע - בדרך לתואר הנכסף. - - - אז מה עוצר אתכם?! קדימה !!! "תפוס השור בקרניו" – זוהי ההזדמנות! שלחו עכשיוו מייל + פירוט מלא + צירוף כל הרלוונטי (סיליבוס, דרישות, היקף, לו"ז, דוגמאות וכו') = קבלו מענה הכי מהיר בעיר. ככל שתפרטו – כך ההצעה תהיה מפורטת, מנומקת ו א ו פ ט י מ ל י ת. לוח זמנים זריז – להכנת העבודה שתגיע היישר לדוא"לכם. אנו עוסקים רק בכתיבה מקורית, יצירתית ובלעדית. דיסקרטיות מובטחת ^ לפי כללי הציטוט האחיד APA [ָ*אנו היחידים שמתרגלים ומנחים שולחים אלינו סטודנטים על מנת להיעזר ולקבל הנחייה, ליווי וסיוע משמעותי] בברכה, אלי 0544678152 (ישירׂ); מענה מהיר) המושיע האקדמי (C) - אלא מי?* רק כתיבה מקורית ובלעדית לפי כללי האקדמיה *חבר בארגון האמריקאי לכתיבה אקדמית AWA טל. ישיר: 0544678152 מייל (מענה מהיר ביותר) :hamoshia@gmail.com אתר אקדמיבלוג: www.hamoshia.co.il

הייתי כבר לאחר יאוש עד ש..

< הייתי כבר לאחר יאוש עד ש.. הייתי לאחר יאוש עם הדוקטורט שלי עד שהגיע מושיע הייתי לאחר יאוש עם הדוקטורט עד שהגיע המושיע יותר משלוש שנים סחבתי את זה. בהתחלה התלהבתי והפרופסור האמין בי, אך החיים והעבודה שאבו אותי. כמעט הרמתי ידיים, עד שנועה תקעה לי יום אחד כתובת אימייל ביד. מאת אסף אשכר הייתי כבר לאחר יאוש. אני מושך את הדוקטורט שלי זה שלוש שנים. אני זוכר, איך בהתחלה התלהבתי. חרשתי חומרים ואספתי מחקרים והמנחה הפרופסור שלי היה מבסוט ממני.. אבל העבודה והחיים שאבו אותי. בהתחלה חשבתי לשכוח מזה. אבל ידעתי שבמקום עבודתי –דוקטורט יוסיף לי ויעלה את שכרי. ובכלל – זה יוסיף לאגו שלי. אז במקום לרחם עליי, נתנה לי יומאחד נועה, פתק עם כתובת אתר ואימייל, תוך שהיא מחייכת ואומרת: לא תצטער על כך. "המושיע - זה בדיוק מה שאני צריך", מלמלתי וכמעט הצטלבתי. אחר כך שכחתי מהעניין. בפאב, עוד אני לוגם וצוחק, אני פתאום שומע: "נו, נושעת?" בשמלה הדוקה ומחמיאה, עמדה שם נועה, כששפתיה משוכות באדום קורצות אליי. היא היתה בסבבה. רק השבוע קיבלה את הדוקטורט שלה. "בואי ניוושע אחד בזרועות השני", סיננתי את מילותיי בין ענני עשן הסיגריה. "או קי", לגמה מהבירה והוסיפה במתיקות, "אבל סיכמנו"?! אז אחרי שבועיים, שלחתי מייל קצר. קיבלתי תשובה בתוך שעה. אחר כך שלחתי עוד חומרים והוא ענה לי מיד ולעניין + תובנות רבות. עכשיו ידעתי - אני את התואר אעשה ולא יעזור לאפאחד בית דין. נפגשתי עם הבחור. הוא מקצועי, אדיב וענייני. לאחר כמה חודשים, הוא חילץ אותי וסייע לי לצאת מהמבוך. הסיוט נגמר. הגשתי עבודת דוקטורט לתפארת ואני אפילו חושב על פוסט-דוקטורט. הוא הצליח להפיק ממני את המיטב. הוא ממש תותח! מומלץ. אה, ה-email: ">hamoshia@walla.com והאתר www.hamoshia.co.il ונועה - ממש אחלה. ידעתי שעל השלט בדירה שלנו בסוף יהיה כתוב" ד"ר אסף וד"ר נועה ובכלל לא איכפת לי שהילדים שלנו לא ילמדו באוניברסיטה. "נו, נראה אותך, יא פולני", סנטה בי נועה והוסיפה "נכון שהמושיע משגע?" תפריט ראשי דף הבית במיוחד בשבילך שירותים סיוע בפקולטות ובנושאים קישורים שימושיים בלוג צור קשר .. דף הבית צור קשר .

לגמור ת' דוקטורט & המשויע האקדמי

[ תהליך כתיבה, דוקטורט, phd, תואר שלישי, 2phd ] תהליך כתיבת עבודת דוקטורט- מאת פרופ' עקיבא פרדקין מנכ"ל חברת PHD כתיבת הדוקטורט הינה תהליך ארוך שראשיתו במחשבה רבה, המשכו בקריאה ובמחקר וסופו בניתוח מעמיק של תוצאות המחקר והסקת מסקנות מהם. הקבלה לדוקטורט מתבססת בעיקרה על אישור הצעת המחקר על ידי האוניברסיטאות השונות. האוניברסיטה בודקת את העניין שיש לה בנושא, את המתודולוגיה, את קורות חייו של החוקר ואת יכולתה לאתר לנושא מנחה פנוי ומתאים. • חברת PHD מלווה את דוקטורנט בכתיבת הצעת מחקר לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות אותן היא מייצגת- שירות זה ניתן ללא עלות. • חברת PHD מלווה ומייצעת לדוקטורנט בעת כתיבת עבודת הדוקטורט עצמה בנוסף למנחה מהאוניברסיטה הזרה אותה החברה מייצגת– שירות זה ניתן ללא עלות. • לחברת PHD ניסיון של 15 שנים בכתיבת עבודות מחקר ודוקטורט ומחזיקה סוללת דוקטורים ופרופסורים המתמחים בתחום. www.2phd.co.il שלב ראשון – בחירת נושא לדוקטורט​ בחירת נושא לדוקטורט צריכה להיות מבוססת על 4 תנאים עיקריים (מפורט במאמר נפרד – "כיצד אבחר נושא לדוקטורט"):​ 1) חיבור אישי לנושא.​ 2) קיימת ספרות מקצועית בתחום.​ 3) לחוקר יש יכולת להשיג נתונים או נחקרים בתחום המחקר.​ 4) נושא הדוקטורט יקדם את מעמדו של החוקר. שלב שני – כתיבת הצעת מחקר לדוקטורט​ הצעת מחקר מהווה כ – 50% מכתיבת עבודת הדוקטורט כולה מבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה. הדוקטורנט צריך לבנות את ההצעה בצורה שתאפשר לו להתחיל בעבודתו מיד לאחר אישורה.​ הצעת המחקר אינה מטרה בפני עצמה אלא עבודת תכנון קפדנית של עבודת הדוקטורט על בסיס החומרים העומדים לרשותו של החוקר ועל יכולתו להגשים אותה (את ההצעה) הלכה למעשה. כתיבת ההצעה לדוקטורט אינה רק לצורך אישור האוניברסיטה בחו"ל אלא מהווה גם מכשיר המחייב את המועמד לחדד את כול חושיו למיקוד במטרת המחקר. שלב שלישי – סקירת הספרות​ על מנת שהדוקטורנט ילמד ויבין את האטמוספרה בה פועל עליו לנסות לקרוא מקסימום מחקרים, מאמרים, ספרים וכול פרסום אחר שנעשה בנושא הנחקר או בתחומים הקרובים אליו. במקרה הזה כול המרבה הרי זה משובח. קיימות מספר גרסאות למבנה הפנימי של סקירת הספרות ולא קיימת חוקיות ברורה להוציא מספר מנחים או מספר מצומצם של אוניברסיטאות.​ אפשרות ראשונה היא לקיים את סקירת הספרות על בסיס הזמן, כלומר, כול המוזכר בסקירה , מהישן ביותר ועד לחדש ביותר.​ אפשרות שניה היא לבצע חלוקה פנימית על תת נושאים.​ אפשרות שלישית, חלוקה לפי צורת הפרסום שנמצאת בשימוש. כלומר, פרק אחד סקירת ספרים, פרק שני סקירת מאמרים, שלישי סקירת מחקרים (או עבודות דוקטורט קודמות) וכו'. סקירת הספרות נועדה להציג בעבודת הדוקטורט את ידיעתו ושליטתו של החוקר בכול החומר הספרותי אשר נכתב על הנושא הנחקר עד לכתיבת עבודת הדוקטורט. אנו ממליצים על קריאת הספרות בשלב הראשון של כתיבת העבודה מתוך תקווה כי החומר הספרותי הקיים יסייע לחוקר לגבש את שאלות המחקר ומטרתו ואת המתודולוגיה המתאימה למחקר. כדי לחדש חייב החוקר לדעת מה קיים, והמקום להציג זאת נמצא בסקירת הספרות. שלב רביעי – גיבוש מטרת המחקר ושאלותיו​ על בסיס נושא המחקר ולאחר שקרא את הספרות הרלוונטית וכתב את סקירת הספרות יוכל החוקר לנסח בבהירות את מטרת המחקר ושאלותיו.​ מטרת המחקר בדוקטורט- המטרה היא פועל יוצא של נושא המחקר וחייבת להיות מוגדרת בקיצור ובבהירות ללא הרבה תוספות. דוקטורנט שאינו מסוגל לנסח את מטרת מחקרו בקצרה נתפס כמי שלא יודע בדיוק מה בכוונתו לחקור.​ שאלות המחקר בדוקטורט- שאלות המחקר (3-5) אמורות לסייע לחוקר להגשים את מטרת המחקר ולמעשה פורטות את המטרה לגורמים כאשר סך כול התשובות הן הגשמת מטרת המחקר. גם השאלות, כמו המטרה, באות לסייע לחוקר להתמקד בעיקר ולחפש תשובות לבעיות שהמחקר מעורר. שלב חמישי – כתיבת סקירת הספרות​ סקירת הספרות נועדה להציג את שליטתו של הכותב בחומרים שנכתבו עד כה בנושאים המרכיבים את עבודת הדוקטורט שלו. כול עבודת דוקטורט צריכה להיות מבוססת, בין השאר, על מחקרים קודמים בתחום הנחקר ועל שאר פרסומים, מאמרים, כתבי עת, ספרים, אתרים, עבודות דוקטורט קודמות וכו'. סקירת הספרות יכולה להעשות בפרק אחד כולל או בתת פרקים המחולקים לפי זמנים, תתי נושאים או על פי מקורם. במהלך החיפוש אחרי מקורות ספרותיים וקריאתם לומד החוקר יותר על הנושא הנחקר ויש לו הזדמנות ראויה להעמיק את ההבנה והידע שלו במכלול התחומים המרכיבים את עבודתו. אין ספק כי בסקירת הספרות יש עדיפות גדולה לטריותם של המחקרים והמאמרים אך יש גם משמעות למקור הנתונים, למביא הנתונים ולמקום שבו הם פורסמו. החוקר חייב לעשות את כול המאמצים לאתר מקסימום של חומרים ספרותיים ולהציגם בצורה נכונה בפרק הנ"ל ואף להשוות אותם עם תוצאות מחקרו בפרק הסכום. שלב שישי – כתיבת השערות המחקר​ מחקר אינו חייב בהשערות ויש להעלות השערות רק במידה והן נובעות מהספרות המקצועית וממחקרים קודמים. רבים מהדוקטורנטים חושבים כי השערה שנובעת מניסיונם האישי או ממחשבותיהם הפרטיות ראויה לשמש כהשערת מחקר והתשובה שלילית. השערה בעבודת דוקטורט צריכה להיות מנוסחת כראוי (לדוגמא: יימצא קשר בין זמן הלימודים להצלחה בהם) והחוקר צריך לציין על איזה בסיס הוא משער אותה. צריך להיות קשר מלא בין שאלות המחקר להשערותיו. שלב שביעי – הסבר שיטת המחקר​ פרק השיטה נועד להציג את "האיך", כלומר, כיצד ביצע החוקר את מחקרו בעבודת הדוקטורט הלכה למעשה.​ אנו מכירים שני זרמים עיקריים בשיטת המחקר (מפורט במאמר נפרד – "המחקר הכמותי מול המחקר האיכותני בעבודת דוקטורט"):​ 1) המחקר הכמותי ( המבוסס על נתונים שנאספו בדרך כלל באמצעות שאלונים)​ 2) המחקר האיכותני (מתקיים בדרך כלל בניתוח אירועים או במחקרי פעולה)​ כמובן שניתן למזג את שתי השיטות בעבודת דוקטורט אחת.​ פרק השיטה מתחלק לארבע תתי פרקים במחקר כמותי ולשני פרקים במחקר האיכותני:​ 1) אוכלוסייה ומדגם (מחקר כמותי בלבד)– החוקר צריך להתייחס תחילה לגודל האוכלוסייה אשר המחקר מתייחס אליה בכלל, ולהגדיר את גודל המדגם שישרת את מחקרו בעבודת הדוקטורט בפרק (לדוגמא: החוקר רוצה לבדוק את הנכונות של בוגרי כיתות י"ב לשרת בצבא שהם האוכלוסייה כולה אבל לצורך המחקר הוא דוגם רק X אחוזים מתוכם).​ 2) שיטת איסוף הנתונים– החוקר צריך להגדיר את השיטה שבה הוא אוסף את נתוניו. הנתונים אינם חייבים להיות כמותיים וחוקר טוב צריך לדעת להתאים את השיטה למחקר בעבודת הדוקטורט שלו. לדוגמא, קשה לכתוב מחקר כמותי בספרות ומאידך קשה לקיים מחקר איכותני בכלכלה או במנהל עסקים.​ 3) נוהל איסוף הנתונים– החוקר צריך לתאר הלכה למעשה את תהליך איסוף הנתונים כולל זמנים, מקומות, נכונות המשתתפים וקשיים שהתעוררו תוך מהלך עבודתו. כמובן שיש לנסות וליצור תנאים שווים לכול הנחקרים ו/או לקבל מידע מדויק ואחיד מכולם.​ 4) שיטת העיבוד הסטטיסטי בעבודת הדוקטורט (מחקר כמותי בלבד)– החוקר חייב לציין ולהסביר את השיטות הסטטיסטיות שהיו בשימוש במהלך עיבוד הנתונים שאסף. כמובן, שהחוקר צריך להיות בקי בשיטות העומדות לרשותו (יחד עם זאת בהחלט מותר ומקובל לקבל סיוע מקצועי בנושא במידת הצורך). שלב שמיני – הצגת תוצאות המחקר (ממצאים)​ פרק התוצאות בעבודת הדוקטורט נועד להצגת ממצאי המחקר ללא פרשנות לגבי מה שניתן ללמוד מהם. במחקרים כמותיים מתבקש החוקר להציג נתונים כמותיים אותן ניתן ורצוי ללוות בגרפיים לצורכי הדגשה והשוואה ואילו במחקרים איכותניים יציין החוקר את התוצאות של בדיקותיו. פרק הממצאים הינו פרק אובייקטיבי לחלוטין שאינו מאפשר דברי פרשנות והתייחסות למטרות המחקר, לשאלותיו ולהשערותיו (במידה והיו כאלה). שלב תשיעי – גיבוש הדיון והמסקנות​ פרק הדיון והמסקנות בדוקטורט הינו פרק חשוב ביותר. פרק זה אמור לנתח את התוצאות שהתקבלו לאורך עבודת הדוקטורט על ידי החוקר תוך התייחסות מיוחדת לתשובות שניתן לקבל מהם לשאלות המחקר כפי שהוצגו בתחילת העבודה ובעיקר מה ניתן ללמוד מהתוצאות לגבי מטרת המחקר. בפרק הדיון אמור החוקר להשוות את תוצאות מחקרו לתוצאות של מחקרים קודמים ואחרים ולנסות להסביר הבדלים או זהויות במידת האפשר. פרק הדיון והמסקנות הינו בעצם פרק של התפלפלות החוקר עם ממצאי מחקרו במטרה לספק את מטרתו העיקרית של המחקר. שלב עשירי – סיכום​ החוקר אמור לסכם את הדוקטורט בהצגת הנקודות העיקריות של מחקרו תוך התייחסות מרבית לדיון ולמסקנות. פרק הסיכום צריך להדגיש את החידוש של העבודה ותוצאותיה (ובמידה ואין כאלה יש לכתוב זאת במפורש). בנוסף לכך יש לכלול בסיכום שני תתי פרקים נוספים:​ 1) חסרונות המחקר– כאן אמור החוקר לציין בקצרה מה היה מתקן במחקר​ אילו היה עושה את המחקר בשנית.​ 2) המלצה למחקרים נוספים – החוקר מתבקש להציע מחקרים נוספים כהמשך למחקרו. שלב אחד עשרה – הכנת רשימה ביבליוגרפית​ קימות מספר שיטות לרישום ביבליוגרפיה בעבודת דוקטורט. השיטה הפופולרית ביותר היא שיטת APA האמריקאית (ארגון הפסיכולוגים האמריקאים) והיא מקובלת גם על רוב האוניברסיטאות בעולם לתארים ראשונים, שניים ולדוקטורט (מקובלת גם ברוב הביטאונים המקצועיים בעולם). החוקר נדרש לוודא כי כל הספרים שליוו אותו במהלך כתיבתו ואותם הוא ציין בסקירת הספרות אכן יופיעו ברשימה הביבליוגרפית. חשוב לציין כי ניתן בהחלט להשתמש באתרי אינטרנט כמקור ביבליוגרפי בעבודת דוקטורט, אך החוקר מתבקש לציין זאת במפורש. יש חשיבות עליונה לשימוש במקורות חדשים ומעודכנים. שלב שניים עשרה – צרוף נספחים ​ החוקר חייב לצרף לעבודת הדוקטורט כנספחים את אותם חומרים שהקוראים אינם יכולים להגיע אליהם באופן עצמאי כמו פרוטוקולים, שאלונים ראיונות אישים וכו'. PHD ,

המושיע האקדמי - סיוע בכתיבה אקדמית מארח סטודנטית שהבטיחו לה ולא קיימו

< התואר השלישי* התואר השלישי* התואר השלישי* אז עוד הייתי בטוחה שהוא מחבב אותי (רק) בגלל שהוא גבר-יהודי. אבל הוויתור שלי ללמוד אצלו באוניברסיטת ניו יורק מלווה אותי גם בלימודי הרפואה. התלבטות בין אימהות לקריירה אקדמית עם סיום התואר השני, נרשמתי לתואר שלישי במחלקה לתקשורת באוניברסיטת ניו יורק. חלק מהליך הקבלה היה ראיון אישי עם ניל פוסטמן שעמד אז בראש לימודי ה -MEDIA ECOLOGY שבהם התעניינתי. הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון. אז עוד הייתי בטוחה שהוא מחבב אותי (רק) בגלל שהוא גבר-יהודי. באותם ימים, סיימתי עבודה של שנתיים במשלחת משרד הביטחון בניו יורק והתחלתי לעבוד, ללא אשרת עבודה, בהפקה של סרט עצמאי [שאינו בהפקת האולפנים, ולכן מעסיק עובדים שאינם חברי האיגודים המקצועים) בעיר ניו יורק. בסרט הראשון הייתי נהגת הפקה. 100 $ לשבוע, בחורה עבריה בת עשרים ושמונה, בעלת תואר שני בתקשורת בהצטיינות. כל בוקר הובלתי לעבודה את הבמאי, את הצלם, את נערת התסריט ואת המפיק לאתר הצילומים בניו גרסי מניו יורק ובסוף היום חזרה. במהלך יום הצילומים הגשתי קפה, מים וביצעתי שליחויות בין סט הצילומים למשרדי ההפקה וכיוצא בזה. בבוקר מוקדם, כאשר הייתי יושבת מאחורי ההגה של מכונית הג'י.אמ.סי ומקשיבה בעניין רב לשיחות שמתנהלות בין הבמאי, לצלם ולנערת התסריט, על הצילומים המתוכננים באותו היום, שאלתי את עצמי כמה זמן ייקח לי לעבור לספסל השני באוטו כזה. יום אחד, התקשר ניל פוסטמן ואמר שלא רק שהתקבלתי ללימודי הדוקטורט אצלו, אלא שהוא השיג לי גם מלגה מלאה לשכר הלימוד ותוספת תשלום עבור קיום, וכל שעלי לעשות הוא לבוא ללמוד. לא הייתי צריכה לעבוד ולא הייתי צריכה להשיג אשרת שהייה. הכול יכול היה להיות מסודר באמצעות אוניברסיטת ניו יורק (NYU). לצערי, אני יכולה לומר רק היום, שההתלבטות הייתה קצרה מידי. למחרת הודעתי לאוניברסיטת ניו יורק תודה אבל לא תודה, והמשכתי להיות הנהגת של הבמאי, של הצלם של נערת התסריט ושל המפיק. נכון שבסרט השני כבר הייתי עוזרת צלם של מצלמת קולנוע רצינית, ונכון שבסרט השלישי כבר עבדתי כנערת תסריט, אבל המהירות שוויתרתי על ההערכה שקיבלתי מניל פוסטמן, רק מזכירה לי שוב ושוב את הוויתור שעשיתי בגיל עשרים כאשר התקבלתי ללימודי הרפואה באוניברסיטת הנגב. בראיון שם, לאחר שהתקבלתי מייד אחרי השירות הצבאי, שאלו אותי הרופאים שבוועדה למה אני רוצה להיות רופאה ואני עניתי בקול חלוש: "האמת היא שאני לא רוצה להיות רופאה". "למה?" הם שאלו. "כי אני רוצה להיות אמא ואני לא רואה שאפשר לשלב בין הדברים". *פוסט של יולי כהן, אתר רשימות http://www.notes.co.il/yulie/57815.asp פורסם על ידי המושיע האקדמי - אלא מי? ב- 00:30

המושיע האקדמי מ

<התואר השלישי* התואר השלישי* התואר השלישי* אז עוד הייתי בטוחה שהוא מחבב אותי (רק) בגלל שהוא גבר-יהודי. אבל הוויתור שלי ללמוד אצלו באוניברסיטת ניו יורק מלווה אותי גם בלימודי הרפואה. התלבטות בין אימהות לקריירה אקדמית עם סיום התואר השני, נרשמתי לתואר שלישי במחלקה לתקשורת באוניברסיטת ניו יורק. חלק מהליך הקבלה היה ראיון אישי עם ניל פוסטמן שעמד אז בראש לימודי ה -MEDIA ECOLOGY שבהם התעניינתי. הייתה בינינו כימיה מהרגע הראשון. אז עוד הייתי בטוחה שהוא מחבב אותי (רק) בגלל שהוא גבר-יהודי. באותם ימים, סיימתי עבודה של שנתיים במשלחת משרד הביטחון בניו יורק והתחלתי לעבוד, ללא אשרת עבודה, בהפקה של סרט עצמאי [שאינו בהפקת האולפנים, ולכן מעסיק עובדים שאינם חברי האיגודים המקצועים) בעיר ניו יורק. בסרט הראשון הייתי נהגת הפקה. 100 $ לשבוע, בחורה עבריה בת עשרים ושמונה, בעלת תואר שני בתקשורת בהצטיינות. כל בוקר הובלתי לעבודה את הבמאי, את הצלם, את נערת התסריט ואת המפיק לאתר הצילומים בניו גרסי מניו יורק ובסוף היום חזרה. במהלך יום הצילומים הגשתי קפה, מים וביצעתי שליחויות בין סט הצילומים למשרדי ההפקה וכיוצא בזה. בבוקר מוקדם, כאשר הייתי יושבת מאחורי ההגה של מכונית הג'י.אמ.סי ומקשיבה בעניין רב לשיחות שמתנהלות בין הבמאי, לצלם ולנערת התסריט, על הצילומים המתוכננים באותו היום, שאלתי את עצמי כמה זמן ייקח לי לעבור לספסל השני באוטו כזה. יום אחד, התקשר ניל פוסטמן ואמר שלא רק שהתקבלתי ללימודי הדוקטורט אצלו, אלא שהוא השיג לי גם מלגה מלאה לשכר הלימוד ותוספת תשלום עבור קיום, וכל שעלי לעשות הוא לבוא ללמוד. לא הייתי צריכה לעבוד ולא הייתי צריכה להשיג אשרת שהייה. הכול יכול היה להיות מסודר באמצעות אוניברסיטת ניו יורק (NYU). לצערי, אני יכולה לומר רק היום, שההתלבטות הייתה קצרה מידי. למחרת הודעתי לאוניברסיטת ניו יורק תודה אבל לא תודה, והמשכתי להיות הנהגת של הבמאי, של הצלם של נערת התסריט ושל המפיק. נכון שבסרט השני כבר הייתי עוזרת צלם של מצלמת קולנוע רצינית, ונכון שבסרט השלישי כבר עבדתי כנערת תסריט, אבל המהירות שוויתרתי על ההערכה שקיבלתי מניל פוסטמן, רק מזכירה לי שוב ושוב את הוויתור שעשיתי בגיל עשרים כאשר התקבלתי ללימודי הרפואה באוניברסיטת הנגב. בראיון שם, לאחר שהתקבלתי מייד אחרי השירות הצבאי, שאלו אותי הרופאים שבוועדה למה אני רוצה להיות רופאה ואני עניתי בקול חלוש: "האמת היא שאני לא רוצה להיות רופאה". "למה?" הם שאלו. "כי אני רוצה להיות אמא ואני לא רואה שאפשר לשלב בין הדברים". *פוסט של יולי כהן, אתר רשימות http://www.notes.co.il/yulie/57815.asp פורסם על ידי המושיע האקדמי - אלא מי? ב- 00:30

הסודות של חסידות גור נחשפים

הסודות של חסידות גור נחשפים 29.01.2012 | 11:04 תמר רותם תקנות מחמירות האוסרות על גברים לדבר עם כל אשה - כולל זו שנישאו לה; חתנים שמגלים רק לפני חופתם את סוד הכלולות; והשיטות להסחת הדעת מכל מראה שעלול ליצור גירוי למאמר המלא » ערוץ המדע בר אילן YNET

מתוך הבלוג של דפנה לוי . המושיע האקדמי

המדור לאיבוד קרובים הבלוג של דפנה לוי הנוירוזות שלנו את הפרק הזה של הסימפסונים ראיתי תוך כדי התכווצות נבוכה על הספה. הומר, מארג' והילדים מצטרפים לקבוצה של נוצרים מאמינים במסעם לארץ הקודש. הם פוגשים פה חיילים משופמים שכופתים אותם ומאיימים בנשק אוטומטי כדי לחלץ מהם הודאה שהלטקעס טובים יותר מפנקייקס, הם פוגשים מדריך תיירים לבוש ברישול, צעקני, חמדן ואגרסיבי שבעיקר מעליב אותם, צועק עליהם, משוכנע שהוא יודע הכול ומורה להם לסתום את הפה, מקלל ומגרש מישהו שמנסה להקשיב להסברים שלו בחינם, כי הוא לא מוכן לצאת פרייר. אפילו הילדה הקטנה שמחזרת אחרי בארט עושה את זה באמצעות קרב מגע במסגרתו היא בועטת לו שוב ושוב באשכים. כל ניסיון להתמודד עם האגרסיביות הנוראה שמגלים הישראלים מסתיים, כצפוי, בהצטדקויות בנוסח "אנחנו כאלה כי עברנו את גירוש ספרד ועברנו את השואה ונראה אתכם שורדים רבע מזה". את פרופסור גד יאיר, מרצה בחוג לסוציולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים (ועד לאחרונה ראש החוג), הדימויים האלה לא הפתיעו. להפך. יאיר, שהמליץ לי לצפות בפרק, משוכנע שהסימפסונים הציבו מולנו מראה וההשתקפות שלנו בה ריאליסטית. בספרו "צופן הישראליות – עשרת הדיברות של שנות האלפיים" ("כתר") הוא מצייר את דמות הישראלי העכשווי, זו שכל אחד מאתנו יכול לזהות בתוכו אבל מעדיף להצביע עליה אצל אחרים ולקרוא לה, בעדינות, "הישראלי המכוער". למען הדיוק כדאי לומר שלא כל התכונות הישראליות שפרופ' יאיר מונה בספרו מכוערות לחלוטין. הרשימה כוללת חרדה קיומית עמוקה, חוצפה ועמידה על שלנו, תחושה של זכות ובעלות, נטייה לנהל משא ומתן מתמשך עם המדינה (שקיומה, ועוד יותר מזה, שהותנו בה, ארעיות), אימה עמוקה מלצאת פראיירים, דחף כפייתי להשמיע דעה וגם לכפות אותה על אחרים, חפיפניקיות ואלתור, זלזול עמוק בכל סוג של היררכיה, גם אם זה מבוססת על מומחיות, ידע וניסיון, חטטנות ותחושה של קולקטיביזם, וטיפוח סוג של קרבה נטולת אינטימיות. מה לא מכוער פה? בעיקר הערבות ההדדית, האכפתיות, הנכונות לעזור גם לזרים וההזדהות העמוקה שלנו זה עם זה. משהו שבגללו אנחנו מרגישים בבית ומתקשים להשתלב במקומות רחוקים שלפעמים אנחנו בורחים אליהם מאימת כל שאר התכונות המשותפות לנו. יאיר הוא חוקר יוצא דופן באקדמיה. הוא מחפש את הצופן התרבותי שמפעיל עמים שונים – חיפוש שאקדמאים רבים אחרים נבהלים ממנו בגלל אי תקינות פוליטית. בעיניו האדם הוא לא יצור אוניברסילי אלא תבנית נוף מולדתו, והתנהגותו ואפילו מחשבתו, נגזרות מאינספור מרכיבים בסביבה שבה הוא מתפתח. הוא אינו חושש לדבר על מאפיינים של עם, על האופן שבו תרבות מעצבת את הפרטים שבתוכה, להסתכל על העולם כמחולק לשבטים שלכל אחד מהם יש אידיאולוגיות וסמלים והיסטוריה שמכתיבה את ההווה שלו ואת התיאוריות שהוגיו ויוצריו יפענחו באמצעותן את העולם. אצלנו, הישראלים, הוא מצביע על הגורם הראשי שבצלו נבראה דמותנו: אנחנו פוסט טראומטיים, אנחנו חיים בחרדה קיומית עמוקה, זוכרים ומזכירים אינספור אירועים שבהם ניסו להשמיד אותנו ומסתכלים על העולם דרך האפשרות והפחד מפני השמדה. אנחנו מקפידים להנחיל את החרדה הזו הלאה, לדורות הבאים, ואנחנו אולי היחידים בעולם המערבי שמסוגלים לשלב בשיח היומיומי שלנו – על כוס קפה - משפטים כמו "מי יודע אם המקום הזה בכלל ישרוד בעוד עשרים שנה". מהספר שלך עולה שאנחנו בעצם סוג של משפחה - שבתוכה אנחנו סולחים לעצמנו על כל הפרטאצ'יות והחפיפניקיות והסחבקיות - אבל משפחה חולת נפש, שעושה כמיטב יכולתה לשמר את הטראומה שגרמה לה לחלות "וגם להעצים אותה, את הטראומה. היום הייתי ב"יד ושם" ושם את רואה את התעשייה. צה"ל שולח גדודים לתוך גיא ההריגה. המדינה שלנו עובדת בשימור הטראומה, כי זו התשובה הציונית, בגלל זה אנחנו פה, זה שניסו להשמיד אותנו זה הצידוק האולטימטיבי לקיומנו". אחרי למעלה משישים שנות מדינה אנחנו עדיין צריכים צידוק? "מה שישים שנה? יש לנו את אחמדינג'אד, זה אומר שבשבוע הבא יכול להיות עוד אושוויץ. זה לא מספיק שנולדנו פה ואין לנו בית אחר, אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו למה אנחנו כאן, מה יהיה בעוד 25 שנה, האם בטוח שנהיה פה. הלגיטימיות של הישיבה שלנו פה עדיין מוטלת בספק ברמה הבינלאומית, ואנחנו כל הזמן מתמודדים אתה. היטלר והרצל היו שניהם תושבי וינה ושניהם הציעו פתרון סופי לשאלת היהודים – אחד כזה ואחד כזה, ואנחנו עדיין מקבלים כל הזמן את השכנוע שהפתרון הסופי הנכון הוא הפתרון ההרצליאני, כי האלטרנטיבה כל הזמן מהדהדת". אתה מדבר על האופן שבו המדינה מעצימה ומטמיעה את טראומת השואה בכל מי שחי פה, כולל עולים חדשים ובנים למשפחות שמעולם לא חוו את השואה. אין כאן ציניות של בעלי שררה, של ממשלות שמעוניינות לנהל פה עם מבוהל שימשיך לחפש לעצמו מנהיג חזק? "זה הרבה יותר עמוק מזה. ביבי ואביגדור ליברמן לא כותבים את תכניות הלימוד לגננות. זה מוטמע בסדר החגים שלנו, בחגים הדתיים ובחגים החילוניים – יום הזיכרון, יום השואה – חוויית הכמעט השמדה היא החוויה המרכזית שלנו. מנגד אנחנו בונים לעצמנו כל הזמן מפות אלטרנטיביות: קנדה, אוסטרליה, אנחנו שמחים שישראלים יושבים בברלין, שיש יהודים בארצות הברית שלא עולים ארצה. אנחנו צריכים אופציות. מי שיכול לעשות דרכון זר עושה את זה למרות שמעטים מממשים את זה". אתה מדבר על "הישראלים", למרות שנדמה שקשה מאוד להגדיר יצור כזה. אנחנו אוסף של אנשים שהגיע ממקומות שונים בזמנים שונים, עם שפות שונות ומסורות שונות… "סיפור ההשמדה הוא שמחבר את כל היהודים. בכל התפוצות קוראים את אותם טקסטים כבר אלפיים שנה. אנחנו שונים מאוד ממדינות הגירה אחרות . אנחנו משננים "וקם עליך להרגך", והאמריקאים לעומתנו מדי בוקר נשבעים לחוקה האמריקאית, שמבטאת את הטראומה שלהם, את התנגדות לכיבוש הבריטי, למלך. הם מסורים לרעיון של "I did it my way", להתנגדות להתערבות של הממשל בחופש של האינדיבידואל. הנראטיב הציוני מחבר את כולנו ברגע שאנחנו יורדים מהמטוס. גם עולים חדשים שיש להם קשר רופף ביותר לקיום מצוות, מתחברים לזה מיד. הילדים שלהם עוברים את מערכת החינוך, שלושה סיורים ב"יד ושם" ובאתרי מורשת וכבר הם חרדים כדבעי ויודעים למה זה המקום, זה הפתרון שלנו." אתה גוזר מהטראומה הזו שלנו את כל קווי האופי הישראלים האחרים: האגרסיביות, הצורך להביע דעה על כל דבר, לזלזל בחוקים ובסמכות, העובדה שאנחנו נדחפים לחיים של אחרים. איך קרה שהם לא מאפיינים גם את היהודים בתפוצות? "ליהודים בתפוצות יש את השואה, אבל אין להם את הר הרצל, אין להם את התשובה הציונית, את המקום הזה שייצר לא מעט אסונות משל עצמו וחיזק וממשיך לחזק בנו כל הזמן את חרדת ההשמדה". מצד שני, גם כשאנחנו עוזבים את המדינה אנחנו לא מפסיקים להיות ישראלים, לקרוא עיתון בעברית, לשמוע חדשות מהארץ "אנחנו מאוד אנשי מדינה. תסתכלי על אנשי המחאה החברתית. הם כבר מאוד עצבניים על נתניהו, אבל הם לא מורידים את הכפפות. הם נורא נאמנים, הם לא ישברו את הכלים כי כמו כולנו הם חיילים, הם מזדהים עם המדינה, הם מגויסים. " אנחנו אולי מגויסים, אבל לכל אחד מאתנו יש דעה… "בניגוד לאירופאים, אנחנו לא גדלנו תחת עול הכנסייה והמלוכה, שתי משקולות ענק. לנו אין דבר מעל למצפון שלנו, אפילו לא אלוהים, ולכן אנחנו מייחסים לדעה שלנו אותה חשיבות שיש לדעתו של מי שלמד ועבר הרבה מבחנים כדי להגיע למעמד שאליו הגיע. מצד אחד יש כאן הפגנת בורות נוראית וזלזול בצורך ללמוד ולהבין על מה אתה מדבר, מצד שני יש כאן חשיבה יצירתית, מחוץ קופס. זה הדבש והעוקץ שמאפיינים אותנו בהרבה תחומים". זה ישתנה אי פעם? "אני לא חושב. היה פה ניסיון של הקבוצה הכנענית ליצור ילידיות ישראלית. זה לא עבד. אין פה תופעות ילידיות. אנחנו לא לוקחים את המקום הזה כמובן מאליו, כל הזמן מרחפות לנו אפשרויות אחרות בראש, חשוב לנו שלא יגיעו טילים לנתב"ג כדי שנוכל לצאת מפה. מצד שני, הפחד הוא גורם מגבש ושעותינו היפות הן השעות שבהן קיומנו פה מאוים. את זוכרת איזו סולידריות הייתה פה כשסדאם חוסיין הפגיז אותנו? איך התגייסנו כולנו למען גלעד שליט? אלה דברים שמייצרים אחווה, אבל כולם מהדהדים קישינב, פרעה, היטלר. בשם הסבל שלנו אנחנו מכחישים את הסבל של עמים אחרים. אנחנו לא רוצים לשמוע על מיליון נשים גרמניות שנאנסו במלחמת העולם השנייה, אנחנו לא רוצים לשמוע על טראומת גזל האדמות של הפלסטינאים, וכשכל צד מתבצר בסבל שלו בלי להבין את הטראומה של הצד השני, איזה סיכוי יש להם אי פעם להידבר?" Share this: דוא"ל פייסבוק טוויטר Like this: אהבתי היה הראשון שאוהב את הpost. מאת דפנה לוי, בתאריך ינואר 7, 2012 בשעה 1:44 pm, בקטגוריה תת תרבות. תגים:ברוך ג'מילי, ישראל, מולדת, עם, שואה, שטיפת מוח. 4 תגובות פרסם תגובה או השאר עקבות: טראקבק. « "ייתכן שהבן שלך יהיה רוצח" לא נכלל ברשימה תגובות דני ססלר * Danny Sessler ביום ינואר 7, 2012 בשעה 2:40 pm קישור לתגובה | להגיב הבעיה היא עם הגדרת "המראה". "האמריקאים", כמו כל יישות אחרת, לא "מעמידים מולנו מראה". מה שנדמה לנו לעיתים קרובות כ"מראה" היא בעצם זכוכית שקופה. ואז אנחנו, הנמנים על הגזע: Homo-guilt-feeling-sapiens, משוכנעים שהדמות הנשקפת מאחורי הזכוכית היא אנחנו. כל זאת בתנאי שהדמות שאנחנו רואים מאחורי הזכוכית, יכולה להיות מושא קל לביקורת ושיפוטיות. יוסף היוספי ביום ינואר 7, 2012 בשעה 3:05 pm קישור לתגובה | להגיב הקיצוניות של היום היא דבר חדש. לא ניתן לומר שהיא התקיימה באותה צורה בשנות השמונים או השבעים. באותן שנים, פיגועי טרור באוטובוסים ומתאבדים, לא עלו על הדעת. גם השחיתות לא היתה עניין מובן מאליו, כמו גם האגרסיה שיש היום בכל מקום. גם חשיבות השואה היתה מאוד מוגבלת. כמי שהתבגר אז, לא זכור לי שהנושא דיבר אלי או לבני-גילי. לא היה אז סרט ריאליסטי כמו 'רשימת שינדלר', שיכניס את הנושא לתודעה. גם נסיעות לפולין לא היו אז (ואני תוהה למה יש היום – מי אמר שהן מועילות? במה הן הורידו את סף האלימות?). כדאי על כן להוסיף מימד של זמן לטענותיו של הפרופ' יאיר. התיזה שלו נכונה בעיקרה, אבל המימוש שלה שונה מכפי שהוא טוען. היתה תקופה שבה היינו נורמליים יותר (ולדעתי ההוכחה לכך היא באנשים מחו"ל, חלקם לא יהודים, שחיו בארץ במקומות שונים וחשו בה בנוח. רבים מהם עזבו במהלך שנות התשעים), והתקופה עברה. צריך לומר שגם בעולם ההקצנה עלתה, והמדיה תפסה את מקומה של המציאות (מה שמעוות את התפישה שלנו), אבל כאן זה כמובן מורגש בצורה חריפה יותר, כי העבר לא רחוק מדי בזמן, ועם זאת כה שונה. עידו לם ביום ינואר 7, 2012 בשעה 4:03 pm קישור לתגובה | להגיב לכול עם יש את התחלואים שלו, את הצדקנות ואת השקרים שהוא מספר לעצמו, חשוב שנדע מה מכוער בנו כדי שנוכל לתקן. מרית בן ישראל ביום ינואר 7, 2012 בשעה 5:07 pm קישור לתגובה | להגיב זלזול בסמכות זו לא תכונה שלילית. אוי ואבוי אם נכבד סמכות באשר היא. (במינון מוגזם גם איכפתיות הופכת לחטטנות)